"זאת חוקת התורה" - אלו המילים שפותחות את הפרשה. חוק המונהג, נחקק מלמעלה. כמו מפקד המטיל משימה על החיילים, בלי הסברים. כך גם משה רבנו שנצטווה לדבר אל הסלע ושינה. אין לנו הבנה בדקויות של זה, אבל בוודאי שאנחנו יכולים ללמוד מהתורה הנצחית לקח לעצמנו. זאת חוקת התורה - לעשות בדיוק מה שהקב"ה אמר. גם מה שנדמה לנו שאנחנו מבינים, אנחנו בעצם לא מבינים ובעומק, הכל לטובתנו.

כשילד קטן מכניס, חלילה, אצבע לשקע חשמל, אנחנו לא עוצרים ומסבירים לו על מעגלים חשמליים, אלא מזיזים את היד שלו. זה התפקיד שלנו כ"מנהיגים". כשהוא גדל, ההנהגה - "ההכאה", לא אמורה להשתנות בפנימיות, אלא אנחנו צריכים לפעול מתוך בטחון וידע ברור לאן אנחנו מובילים את הילדים.

זאת לא הכאה ממשית, אלא הכוונה להנחייה שמועברת באופן ברור והם פועלים לפי ההוראה מלמעלה. כשהילד גדל ומתפתח, צורת ההגשה משתנה וצריך להלביש את המנהיגות בדיבורים, בהקשבה. ההגשה המשתנה והיחס אל הילד כבוגר, מביעים את ההערכה וההכרה בכוחות שקיימים בו.

אז איך זה פוגש אותנו? הכאה מול דיבור. אני לא מתכוונת חס ושלום למכות, אלא להנהגה. דור המדבר זה דור שדמה לתינוק. כמו ילדים קטנים, מן יורד להם מהשמים, מים יוצאים מהסלע, ענן מגהץ עבורם את הבגדים. לעומת דור המדבר, הדור שעתיד להיכנס לארץ ישראל והם כבר נמשלים לאדם בוגר יותר שצריך לקבל אחריות, לעבוד לפרנסתו, להילחם ואז, ברכת ה' באה דווקא מתוך המעשים וזה בעצם עומק ההבדל בין הכאה לבין דיבור.

במדבר, משה רבנו רואה את ההתנהגות הלא טובה של העם, כששלושים ושמונה שנים קודם במסה ומריבה רצו לסקול אותו כשלא היו מים וכעת שוב אין מים, שוב מריבה, שוב אותו "סרט". כמה פעמים זה קורה לנו? ואנחנו אומרים לילדים משפטים כמו 'שוב פעם אתה? הסברתי לך אתמול, או שלשום, מה אתה לא מבין?' (ועוד ועוד).

אז גם כאן משה רבנו פועל כפי שפעל אז במסה ומריבה, מכיוון ששם הקב"ה כן ביקש ממנו להכות את הסלע. אבל כעת ההוראה היתה – לדבר. ואחרי שמשה רבנו במקום לדבר אל הסלע, מכה וקורא לבני ישראל מורים - סרבנים, מתעורר כעסו של הקב"ה והוא אומר - "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" וגוזר על משה ואהרון שלא יכנסו לארץ ישראל.

חשוב לשים לב. לא כתוב מכיוון שהכית ושלא דיברת, אלא מפני שלא האמנתם בי. נכון שעם ישראל אמר 'חבל שלא מתנו במגפה לפני שלושים ושמונה שנים' (ככה מדברים?), אבל זה לא נאמר כדי לעצבן. כך גם הילדים אומרים כל מיני דברים, כדי להכעיס (מכירים - 'לא 'כפת לי', 'אף אחד לא אוהב אותי', 'נמאס לי'). הקב"ה ציווה על משה, קח את המטה. זה סמל המנהיגות, הסמכות ועם זאת – לדבר!

גם כשהילדים מוציאים אותנו מהדעת (יש בכלל דעת בחופש הגדול?), גם אם נאמר להם את אותם דברים המון פעמים, אנחנו צריכים לא לצאת מהכלים. לזכור לומר להם (כל הזמן!) - כמה אתם חכמים, ללמד אותם, לרומם אותם, להעצים אותם. כשאנחנו רואים שילד מתקומם ומתחצף, אנחנו נסחפים ונגררים, לא סופרים מילים ולא זוכרים סלעים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זהו בדיוק הלימוד שלנו, לא להיגרר, לא לאבד את הסבלנות ואת האמונה בקב"ה. לזכור שהוא זה ששם אותנו במציאות הזו, העניק לנו את הילד הזה וגם את חוסר ההבנה שלו ואת העצבים שלנו. לא כדי שנצא מהכלים, או נשבור אותם, אלא כדי שנאסוף את עצמנו, נחזק את האמונה בקב"ה ואת האמון בעצמנו ונזכור שמנהיגים לא מאבדים סבלנות. כהורים, כמורים, אנחנו מחויבים להאמין בילדים. זה הדבר הכי חשוב במהלך החינוכי. לא לומר מילים קשות. מה קורה לילד כשאומרים לו מילים קשות? לא רק שחוסמים אותו, הוא גם הולך אחורה. כך גם בני ישראל חזרו לאחור שמונה תחנות.

להאמין בילדים שהם מסוגלים, זה חלק מהאמונה שלנו בה'. אנחנו צריכים לתזכר את עצמנו בכל רגע, במיוחד בחופשים. אם אני לא מאמינה בילד או בילדה שלי, שהם יכולים, שהם יצליחו, שהם טובים, אני בעצם לא מאמינה בה' יתברך שברא את הילדים האלו. לכן נאמר, "יען כי לא האמנתם בי". מנהיגות הורית, לא לאבד את המטה - לא להגיד מילים קשות, לא לחסום. ברגע שאנחנו אומרים לילדים - 'למה אתה כזה חצוף?', 'איך אתה מתנהג?', 'למה אתה לא עושה מה שאומרים לך?', 'למה אתה חושב רק על עצמך?' (ושאר פניני לשון של הורים ומורים), אז הילד אומר לעצמו - 'אפילו אבא שלי, או אפילו אמא שלי, המורה או הרב שלי - סימנו אותי, אין לי סיכוי'. אנחנו לוקחים להם את כל הכוח, את כל הזכות שלהם להתמודד כבני אדם, לצפות, לייחל, ליפול וגם לקום, להתגבר, להתבגר ולהיות בוגרים.

כשהחינוך וה"הכאה" לא נעשים מתוך המקום הפנימי הנכון שלנו, מתוך הסמכות לקחת את המטה, אנחנו מדברים בצורה בוטה ואנחנו בעצם עושים בדיוק הפוך ממה שצריך, מוציאים להם את הרוח מהמפרשים. הילד עשה משהו לא נכון? בואו תחברו את הילד לכוחות, תעצימו. תגידו לו, 'אנחנו אוהבים אותך', 'יהיה טוב', 'אני מאמינה בך'. 'טעית, לא קרה כלום, אתה בסך הכל ילד'. זה מה שהקב"ה ביקש - "ודיברתם אל הסלע לעיניהם".

קחו את המטה, תובילו, תנהיגו, אל תגררו, תחזקו להם את השורש של הטוב. כשיצאו המים, אתם תרוו נחת.

הכותבת מרצה ומטפלת בפסיכותרפיה-אינטגרטיבית בגישת התחברות