כאשר היה הכהן פותח בבוקר את דלתות ההיכל, היו לו שני מפתחות. דלת אחת היתה נעולה ואי אפשר היה לפתוח אותה מבחוץ. הכהן היה מכניס את היד דרך פתח בקיר, מגשש עד שהיה מוצא את החור של המנעול ואז היה מכניס את המפתח הראשון ומסובב לפתיחת הדלת של התא. המפתח השני פתח את הדלת שמקשרת בין התא להיכל בית המקדש ואחרי פתיחתה, היה הכהן נכנס, מסיט את הבריחים ופותח את הדלתות של ההיכל ורק ככה התאפשרה עבודת הקודש. למה כל הטרחה הזו? למה אשי אפשר פשוט לפתוח את הדלתות כרגיל, מבחוץ?

והתשובה היא- כדי לפתוח את הדברים באמת, חייבים לפתוח מבפנים.

כמה זה נכון גם ביחס אלינו ומוטל עלינו לחפש את המנעול, זה של הלב שלנו, גם אם צריך לגשש בתוך החושך, כמו שכתוב: "כי נגע עד ליבך".

ובימים האלו שבהם כל רודפינו השיגונו בין המיצרים – ב"בינתיים של החיים", עד שיבוא המשיח, עד שיבנה בית המקדש, עד שישובצו כל הבנות שנאבקות עם המשפחות שלהן על העתיד שלהן בסמינרים ועד ש... ועד ש... אנחנו לא מתייאשים, אלא מנסים להכניס תקווה ולהרבות באהבת חינם, לעצמנו, לסובבים לנו וכמובן, גם לאלוקים.

בזמן בית המקדש היתה קרבת אלוקים ואחרי החורבן באה הריקנות, חוסר הסיפוק וחוסר אהבה עצמית. כשמגיעים אלי לייעוץ, הרבה פעמים נראים אפאתיים, כאלו ש"סוחבים" את החיים ולא אכפת להם. הרבה מטופלים חושבים שהם יגיעו והוקוס-פוקוס יפתרו להם הבעיות. הם לא חושבים שמצפה להם עבודה עצמית, בטח לא חולמים שיצטרכו למצוא את הנקודות הטובות שבחיים.

בדרך כלל, גם יש להם אשמים וכך הם התרגלו להעמיס על הלב שלהם. זו הטרגדיה האמיתית של הגלות. אנחנו קבורים בתוך הכאבים של החיים, מנסים לתקן את האחרים, או את המציאות. במקום לחפש את הטוב שבחיים ולעורר את החלקים הטובים שבנו, את הכהנים האלו, היחפים שבתוכנו, לאהוב את השלום הפנימי ולרדוף אחריו. גם הקב"ה מחפש בנו את הטוב, אוהב אותנו בדיוק כמו שאנחנו ורוצה כל כך שנחיה בשלום עם עצמנו ואתו ואנחנו היום חיים עם ומרגישים בלי. איזה פספוס.

לפני החורבן, בית המקדש היה מרכז החיים. ראו, הרגישו, נשמו את העובדה שכל החיים, כל המציאות כולה, נועדה להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולברך למי שעשה, עושה ויעשה ניסים. והיום? חורבן הבית, גם חורבן הבית שבתוכנו. כל צרה קטנה או גדולה משברת את מרכז החיים, מחריבה לנו את השלום עם עצמנו. למה זה מגיע לי? למה עשו לי? לא מבינים שדווקא "בצר הרחבת לי".

כל הלחצים וכל הכאבים, הם הדרך של הקב"ה להקיץ נרדמים, לנפץ את חלומות מיליון הדולר ואת כל האמונות השגויות. דווקא בתוך כל הצר, אנחנו נפגשים עם התפקיד האמיתי שלנו - לתת בו אמון. אמון ואמונה. להאמין שכל מה שקורה זה לטובה, לבוא אליו באהבה מתוך כאבים. להתפלל על ירושלים וגם על ירושלים שבלב ולא להתייאש, להשתוקק. מתוך שלושת השבועות האלו, אפשר לקבל כוח, אם מצפים ומייחלים לצמוח.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אפשר בכוח הזה להאיר את העולם. "עינינו בך תלויות", להסתכל לכאב בעיניים ולומר, כואב לי, קשה לי! מה אני עושה? איך אפשר להתמודד עם המציאות הזו? רק כאשר מנקים את רעשי הרקע ומסתכלים על הכאב, כמו בשלושת השבועות שאין מוסיקה, אין חתונות, לא מתחדשים, כדי שלא יהיו שום הסחות דעת מהעיקר, יש את השקט שמאפשר לנו להסתכל בפנים, להבין כי הקושי לא חוצץ בינינו לבין הטוב, אלא להבין שדווקא בנקודה הזאת, של הקושי, נמצאת העבודה שלנו. בעומק הכאב נמצא הקב"ה. זה המפתח.

קשה לנו לקבל את זה, כי אנחנו בדור של איזושהי שלמות מזויפת ("פייק"). רודפים אחרי הצלחות מדומות, דור שמג'נגל ומתקתק בשנייה. דור שמחפש מצוינות, קרדיטים והצלחות מנצנצות. זכיתי להיות שליחה ולהציץ לתוך הלבבות של האנשים ולראות שגם אלו שרוצים שהדירה שלהם תהיה מטופטפת, העוגה מושלמת ושואפים לתעודת מצוינות, הכל בעצם זו ההשתדלות שלהם כדי לקבל אישור קיומי ולהרגיש אהבה. זה הדור שהכי זקוק לאהבה.

אז קחו גם אתם מפתח, גששו בחושך ופתחו את הלב מבפנים, תעשו שלום בית עם עצמכם. אם אתם מרגישים שהקשיים מרחיקים אתכם מבורא עולם, אז הסוד שאנחנו למדים מהימים האלו, שזה צריך להיות הפוך. כדי לרפא, צריך להתקרב אליו, לדבר אליו, לבקש ממנו במילים שלכם. תזכרו שאנחנו לא חיים "אם", אלא חיים "עם" השם, בלי תנאים. בהתחברות אמיתית. מי שמאבד חלילה את הקשר הזה, מאבד עוד מעגלים של הקשר עם עצמו, עם בן הזוג, הילדים ועם הסובבים אותו.

אם אנחנו באמת רוצים לחיות מתוך שמחה ולא רק "לשרוד" לאורך כל הדרך, נחליף את הקולות בשירה ווקאלית, שירה ללא תוספות. כך השם מחפש את השירה האמיתית שלנו, בלי כינורות ובלי תופים או מצלתיים. שירה שבוקעת מהלב, בתפילה, בדיבור, בלי מחיצות ואז מעגל אחרי מעגל יתחברו בחזרה. מתחילים עם אהבת חינם להשם יתברך (גם כשלא מסתדר לנו כמו שאנחנו רוצים) וזוכים לאהבת חינם גם לעצמנו (אפילו שאנחנו לא מושלמים), לבעל ולאישה (זוכרים שאהבתם פעם?), אהבת חינם לילדים (גם כשהם טועים!). כי עוד רגע - תחזיקו חזק - הכל יעצור, נתעורר מהתרדמת של "לסחוב את החיים", נתנתק מהאינפוזיה של "מה כולם יגידו" ונזכה ל"בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים"!