אאא

בית משפט השלום בתל-אביב קיבל את תביעתו של נהג שנפגע בתאונה בשנת 2008, והורה לחברת הביטוח "כלל" לשלם לו פיצויים בסך כ-706,000 שקל.

החברה הכחישה את התאונה וטענה כי גם אם התובע נפגע, הדבר לא נבע כלל כתוצאה מ"שימוש" ברכבו כיוון שהוא נפגע לאחר שכבר סיים את הנסיעה. אולם השופטת סיגל דומניץ-סומך דחתה את טענותיה וקבעה כי הזמן הקצר שבין כיבוי הרכב לבין היציאה ממנו נכנס בגדר "שימוש" ברכב.

התובע טען כי התאונה אירעה כאשר החנה את רכבו בחניון ביפו. הרכב, השייך לאביו, היה מבוטח אצל "כלל". לגרסתו, לפני שהספיק לפתוח את דלת רכבו ולצאת, רכב אחר התנגש בו מאחור, וגרם לפציעה בגבו. התובע לא זכר אם בזמן הפגיעה הרכב היה עדיין מונע או לא, ואף לא זכר אם היה חגור.

מנגד, כלל טענה שאין לתת אמון בגרסת התובע, לנוכח סתירות בגרסתו והבדלים בין דבריו בבית המשפט לדבריו בעבר למשל בחדר המיון.

עוד היא טענה כי אם בכלל, הרי שרכבו שימש "זירה" בלבד, ולכן לתובע יש עילת תביעה רק נגד מבטחת הרכב שפגע בו. בנוסף היא טענה כי גם אם גרסתו תתקבל, הרי שחבות לפצות אותו מוטלת על מבטחת הרכב הפוגע.

לא התכוון להישאר

לאחר שניתחה את הראיות והעדויות, השופטת דומניץ-סומך קבעה כי התובע הוכיח את גרסתו בדבר נסיבות התאונה, שאף נתמכה במסמכים הרפואיים.

בניגוד לטענות כלל, השופטת לא מצאה סתירות מהותיות בין הגרסאות שמסר התובע בהזדמנויות השונות. "מדובר בגרסה אחת, אשר נמסרה באופן חלקי בהזדמנויות שונות וסביר להניח שהסיבה לכך היא היעדר מודעות של התובע, כמי שאינו מצוי ברזי חוק הפיצויים, בהגדרות השונות ובדקויות בהן עוסקים אנו, המשפטנים, בניתוח שאלת החבות", הוסיפה.

כמו כן, השופטת דחתה את טענתה של כלל שלפיה יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא הביא את אביו לעדות, אף שהאב פינה אותו לבית חולים. היות שהאב הגיע לאחר המקרה ולא היה עד לתאונה, השופטת הבהירה כי עדותו ממילא לא היתה תורמת.

מכאן השופטת עברה לשאלה האם החבות לפיצוי מוטלת על כלל. ליתר דיוק, האם בזמן התאונה התובע עשה "שימוש" ברכבו, או שמא יש לראותו כמי שיושב ברכב המהווה "זירה" בלבד, כפי שכלל ביקשה לטעון.

בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המונח "שימוש" הוגדר כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו..."

גם בעניין זה, השופטת הכריעה לטובת התובע, לאחר שהבהירה כי אמנם מצד אחד ישיבה ברכב לא ממונע אינה מהווה "שימוש" ברכב, אולם כאן מדובר בזמן קצרצר בין סיום הנסיעה לבין היציאה מהרכב, ולא הוכח שהתובע התכוון להישאר ברכב או שנשאר בו או שהיה עסוק בפעולה כלשהי בתוך הרכב שאינה קשורה לנסיעה.

בנסיבות אלה, השופטת סברה כי יש לראות את התובע כמשתמש ברכבו בעת התאונה, ולכן כלל חבה בפיצויו.

לאחר שניתחה את נזקיו (מומחים רפואיים קבעו לו נכות רפואית משוקללת בשיעור של 27.33%), שכללו בעיקר הפסדי שכר לעתיד, וכן הוצאות רפואיות, השופטת חייבה את כלל לשלם לו פיצוייים בסך כ-706,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך 11,100 שקל, ושכ"ט עו"ד בשיעור של כ-15% מסכום הפיצוי.

· שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

עו"ד אורן גדות עוסק/ת ב- דיני ביטוח - הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

הכתבה התפרסמה באתר המשפט הישראלי "פסקדין"