כהורים, נעשה הכל כדי להשתיק את בכיו של התינוק שלנו. אולם חוקרים מגרמניה פועלים בדיוק הפוך: הם עקבו אחר הצלילים של מגוון יבבות של תינוקות, כדי לשמוע את הניואנסים ולהוכיח שתינוקות אכן בוכים בשפות שונות, על פי קת'לין וורמקה, ביולוגית ואנתרופולוגית רפואית וצוות החוקרים שלה, במרכז להתפתחות טרום דיבור והפרעות התפתחות, באוניברסיטת וירצבורג שכאמור, שוכנת בגרמניה.

הממצאים שלהם? תינוקות שמתייפחים משקפים את הקצב והמנגינה של הדיבור ששמעו ברחם. לדוגמא, תינוקות גרמנים מפיקים קולות רבים יותר המתחילים בטון גבוה ויורדים לנמוך יותר - דבר שמחקה את האינטונציה של השפה הגרמנית - ואילו תינוקות צרפתים משכפלים את האינטונציה הגוברת האופיינית לצרפתית.

אבל יותר מזה: הניו יורק טיימס מדווח שככל שוורקה הרחיבה את המחקר שלה, היא גילתה כי ילודים שנחשפו לשפות מוזיקליות יותר ברחם (כמו מנדרינית) נוטים ליילל באופן מורכב יותר ותינוקות שוודים (שלשפת האם שלהם יש מאפיין שנקרא "pitch accent" - שבא לידי ביטוי במילה או בהברה אחת בלבד) מפיקים יותר קריאות בסגנון שירה.

בשורה התחתונה: תינוקות - אפילו ברחם - מושפעים מאוד מהאינטונציה והדיבור של אמם.

בהתאם לוורמקה, הכל מסתכם במושג "פרוזודיה" - הרעיון שכבר בשליש השלישי, עובר יכול לזהות את הקצב ואת הניסוחים המלודיים שאמרה אימו, בזכות זרם שמע (כלומר כל דבר שאומרים סביב הבטן) שמכוסה ברקמות ובמי השפיר. זה מאפשר לתינוקות להעביר צלילים למילים וביטויים, אך הם מתמקדים בתחילה בהברות, בהפסקות וברמזים - חלק מובנה מהדיבור.

הדפוסים הללו באים לידי ביטוי בצליל הראשון שהם פולטים: הבכי.

אז בפעם הבאה שתחושו להרגיע את התינוק הצורח שלכם, קחו נשימה עמוקה ואז בדקו אם אתם יכולים להבחין באינטונציות או דפוסים מוכרים. בטח, יש לילות שזה מרגיש כאילו הדמעות לא יפסיקו לזלוג לעולם, אבל די נחמד לחשוב שהם מחקים את השפה שלכם... וזו בעצם התחלת הדיבור.