בסמוך לקהילת קודש מז'בוז' היה אדם ששכר אדמה (חכירה) מאדון אחד, באחד הימים הגיע לאדון אדם, שרצה לשלם סכום יותר גבוה ממה ששילם השוכר הראשון עבור שכירות הקרקע.
האדון הסכים להשכיר את הקרקע לאדם שנתן מחיר גבוה יותר, ולדחות את השוכר הראשון. השוכר הראשון נאלץ לוותר על הקרקע וגם נותר בעל חוב לאדון, ולא היה לו איך לשלם את חובו.
הפריץ ציווה על השוכר החדש, לא לתת לשוכר הראשון לעזוב את הכפר, ואעפ"י כן, השוכר עזב את הכפר ונסע מהר לבעל שם טוב הקדוש.
כשהשוכר החדש גילה שהשוכר הראשון עזב את הכפר, הוא הלך להלשין לאדון, ואמר לו שהשוכר נסע למכשף כדי לעשות לו כישוף, והפריץ כעס מאוד ותפס את בנו של השוכר שברח, והשאיר אותו במבצרו.
השוכר נסע לבעל שם טוב הקדוש לא מצא אותו בביתו, מכיוון שהוא היה בקהילת קודש קמינקע, ולכן, נסע אליו לשם, וגם שם לא מצא אותו, כי באותו הזמן הבעל שם טוב הקדוש נסע בחזרה לביתו, ולכן, הוא יצא אליו לכיוון ביתו והשיגו באמצע בדרך.
אמר לו הבעל שם טוב הקדוש, מה אוכל לעשות למענך בדרך? בוא תסע אחרי עד לביתי.
בדרך הבעל שם טוב הקדוש 'ראה' שהאדון תפס את בנו של השוכר, ואמר: אין פנאי להמתין.
הם הגיעו לנהר והבעל שם טוב הקדוש נכנס לטבול, וכאשר יצא אמר לשוכר: לך לביתך, וכאשר תגיע אל הכפר, תכנס ישר למבצר של האדון, וכך האיש עשה.
כאשר הגיע אל הכפר הלך ישר למבצר של האדון, האדון ראה אותו מהחלון ומאוד פחד ששהוא יזיק לו ע"י כשפים, ולכן, מיד שיחרר את הבן של השוכר, ושלח את עבדו לגרש את השוכר וכל בני משפחתו מהכפר, והשוכר יצא משם מיד - עם כל משפחתו.
לאחר מכן, האדון שלח אגרת למושל של קהילת הקודש מז'בוז', וטען על הבעל שם טוב הקדוש בזאת הלשון: 'באשר שאתה מחזיק בעיר שלך מכשף'.
והשיב לו המושל: הבעל שם טוב הקדוש אינו מכשף, עכשו תתאמץ לפייס אותו בכל עוז, כי אם לא תפייסו, תענש מן השמים.
האדון שלח את עבדו מיד לפייס את בעל שם טוב הקדוש, ואף צרף מתנה: עגלה עם כל מיני קמחים ועופות.
מאימרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
כתוב: "ויגש אליו יהודה" ובהמשך "ויאמר בי אדוני", אומר הבעל שם טוב הקדוש, כל צער שיש לאדם נמצא בתוך פסוק זה.
'יגש אליו' ניגש ע"י הודיה ושבח, אם יש לאדם צער, אבל, הוא מודה ומשבח את הקב"ה - מתבטל ממנו הצער.
ולכן, מהי העיצה כאשר יש לאדם צער? להתפלל שהקב"ה יאיר את עיניו שיצליח לקבל את כל מה שהקב"ה עושה עימו באהבה, ויאמין שה' באמת נמצא איתו ועימו, ומצטער בצערו, וירגיש שהקב"ה אף פעם לא עזבו, וליבו יבין שמה שקורה עימו הוא טובתו, ואז, האדם יצליח להודות ולשבח את ה' יתברך, ממילא הכל יתהפך עליו לטובה.
ומכאן אפשר להבין: "ויגש אליו יהודה" כשהאדם נותן שבח לה' יתברך, ואומר 'בי אדוני', הוא מוכיח שהוא יודע שכל הצער מגיע מ'אדוני' - מה' יתברך, אז, יהיה לו כוחות להודות להלל לה' יתברך, והתוצאה "אל יחר אפך" – הצער יתבטל מהאדם (עפ"י תולדות יעקב יוסף פר' ויחי).
יהי רצון שהקב"ה יאיר עינינו ונוכל להודות לו בלב שלם, ולא נדע עוד צער, אמן.