אאא

לפני הקורונה, הייתי אובססיבית לדייט השבועי שלנו. חשבתי שכדי שבעלי ואני נתחבר באמת, אנחנו זקוקים למלצר, לאור נרות ולהסכם בלתי כתוב כדי להעביר את הטלפון שלנו ל'מצב שקט'.

החדשות הטובות הן שערכנו מפגשים זוגיים באופן קבוע. (ותודה לבייביסיטר הנפלאה שלנו. היי, ציפי.) החדשות הרעות: רוב זמננו בבית הוקדש ללוגיסטיקה ועבודה (במשרות שלנו, במשק הבית שלנו, עם הפעוטות שלנו) ולא להנאה אחד מהשני.

ואז הגיע הנגיף ואיתו חוסר היכולת ללכת לכל מקום שרק נחפוץ. בתחילה נכנסנו לסגר, אחר כך לבידוד, כל אחד בתורו - ובסוף, תנאי המסעדות המגבילים לא עשו עמנו חסד. חששנו שכל אלו יפגעו בקשר שלנו, אבל בחרנו לעשות מהלימון - לימונדה ולהוציא את המיטב מהמצב הקיים, זה שנכפה עלינו והמטפל הזוגי, זאק בריטל, ממכון גוטמן, לגמרי תומך ועומד מאחורי הגישה שלנו. מבחינתנו (ומבחינתו), זו רק הזדמנות לחזק את טקס מערכת היחסים שלנו.

מהו "טקס מערכת יחסים"? לדברי בריטל, טקס (או ריטואל) מערכת יחסים, הוא דבר שקורה על בסיס חוזר ומתרכז ביצירת זמן שהוא "רק שלנו": לפתור תשבץ ביחד, לאכול ארוחת ערב מושקעת נטולת ילדים, לנקות את המטבח בצוותא לאחר שאלו הלכו לישון, עם מוזיקה קצבית המתנגנת ברקע, או כל פעילות שמסבה לכם הנאה משותפת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"אהבה מתמשכת ניזונה מרגעים קטנים ויומיומיים של חיבור", אומר הפסיכולוג ד"ר ג'ון גוטמן. במילים אחרות, השקיעו באינטראקציות זעירות שמסכמות המון, במקום במחוות מפוארות שקשות לקיום ולמען האמת, מתישות לביצוע, קל וחומר שבתדירות גבוהה.

עכשיו, בחזרה ל"דייטים השבועיים" שלנו. כמו שאמרתי, מגיפה מתחוללת בחוץ. היינו צריכים לחשב מסלול מחדש ובכלל, כעת, בחופש הגדול, אנו מוצאים את עצמנו יושבים על הספה, זה לצד זו, רק רוצים להחליף מילה או שתיים, בשנייה שתמה לה שגרת השינה של הקטנים שלנו.

מעבר לכך, התחלנו גם לערוך טיולים שכונתיים תכופים יותר בערבים, מה שנותן לנו סיכוי טוב יותר להתחבר ולפטפט. הנקודה היא שהשתכללנו בניהול זמן האיכות שלנו ובלהיות נוכחים ברגעים שאנו עושים משהו ששנינו אוהבים.