אאא

פטירתו המצערת של כ"ק האדמו"ר מסדיגורא חשפה את הציבור לעיסוק בענייני המשך הנהגת החסידות כאשר פורסם שהאדמו"ר הותיר צוואה בה הורה כי בנו הצעיר בן ה-24 ימונה ל"ממשיך" ויקבל את כס האדמו"רות והנהגת החצר, על אף שהדבר לא עולה בהכרח בקנה אחד עם מנהגים שונים ואחרים לאורך הדורות בקהילות חסידיות, עד כדי שהדבר הוביל להתערבותה של הרבנית אשר הצליחה לגבש הסדר מוסכם בין הבנים שאף קיבל את ברכת הדרך מבכירי הדיינים והפוסקים.

כאשר עוסקים בענייני ירושה – יש להבדיל בין נכסים מוחשיים ובין נכסים "רוחניים". כבכל מדינת חוק, גם בישראל מוסדרת הבעלות באמצעות מרשמים חוקיים. נכסי מקרקעין רשומים בטאבו (או ברשות מקרקעי ישראל), אגודות, עמותות וכן הלאה.

בפטירתו של אדם – יעברו הנכסים ליורשיו החוקיים כפי שהם מוגדרים בחוק הירושה. מי שברירת המחדל של החוק איננה מוצאת חן בעיניו רשאי ויכול לקבוע הוראות הורשה אחרות – אך ורק באמצעות הותרת צוואה, אשר צריכה לעמוד במספר תנאים כדי שיהיה אפשר לקיימה.

חצר חסידית מחזיקה לרוב בנכסים מוסדרים – ע"פ רוב אלה עמותות ואגודות אשר מנהלות את מוסדות החסידות, ובלא מעט מן המקרים אותן התאגדויות חוקיות הן (ולאו דווקא האדמו"ר במישרין) בעלות הזכויות בנכסים, בבית המדרש, תלמודי התורה, כולל האברכים, סמינר לבנות וכו' – בין אם בבעלות ישירה ובין אם בהסכמי שכירות עליהן חתומה החסידות באמצעות העמותה או ההתאגדות המנהלת.

במקרה של מחלוקת ח"ו בין היורשים – הדבר יכול לערער את שגרת ההנהגה שבה הורגלה החצר, שהרי בהיעדר צוואה, זכויות כל אחד מן היורשים לדרוש ביצוע שימוש מסוים בנכסים הן שוות ואין עדיפות בין יורש אחד למשנהו. אפשר רק לדמיין כיצד ייראה הדבר אם יורש שזה עתה הוכתר לאדמו"ר הממשיך יידרש ע"י יורש אחר להימנע משימוש בנכס שמזה שנים משמש את אדמו"רי החצר, וד"ל.

בניגוד לכל אלה, הנהגת החצר היא בבחינת "נכס רוחני". אין שום מרשם חוקי ומחייב של מנהיגי קהילות חסידות בישראל, והדבר עובר במסורה בין הדורות. כך גם ובהתאמה, כל חסיד בקהילה איננו מחויב להגיע ל"טיש" או להתפלל דווקא במחיצת האדמו"ר, אלא שהדברים הם בבחינת נוהג מחייב, ולעיתים – בחסידויות מסוימות – מתחייב מתקנון שעליו חותמים רק מתוך רצון חופשי וללא שום כפיה.

גם אם אדמו"ר יצווה את הנהגת החסידות לממשיך מסוים, החסידים יכולים "להצביע ברגליים" ולהכתיר בפועל אדמו"ר אחר, שכן מדובר במינוי רוחני שאיננו מוסדר במרשם חוקי. אכן, נהוג ומקובל שאת רצון האדמו"ר מכבדים והגמרא במסכת גיטין אף מלמדת שלפי גרסה מסוימת את דברי המת זו מצווה לקיים, אבל בהיעדר רישום פורמאלי – אי אפשר לקבל סיוע ואכיפה מוסדרים כדי לזכות בנכס שרישומו ובעלותו אינם מוסדרים.

מקובלנו מזה שנים שאדמו"רים מוכתרים תחת אבותיהם ע"פ רצונם וצוואתם, גם אם מדובר במינוי שלעיתים מעורר סימני שאלה. יש בישראל אדמו"רים רבים ומוערכים שהוכתרו לכיסאם בגיל צעיר מאוד. כ"ק האדמו"ר מקרעטשניף, למשל, קיבל את ההנהגה כשהתייתם מאביו והוא בן 20 שנה בלבד, והוא מנהיג את החסידות ממקום מושבו ברחובות ביד רמה תוך שהוא אהוב ונערץ על כלל חסידיו, הוא זוכה לאמונם של בכירי המשק ומנהיגי המדינה המשחרים לפתחו ומתייעצים עמו, ואין איש חולק על חוכמתו הרבה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כדי שהוראות בדבר הורשת "נכס רוחני" יכובדו ואכן יקוימו לאחר הפטירה, על המצווה להותיר הוראות ברורות ומדויקות, ולמוסרן מראש בידיים נאמנות שיוכלו לזכות גם הן באמון ובכבוד לו זכה המצווה בחייו.

החריג היחיד לכללי ההורשה הנ"ל הוא האפשרות שקובע החוק ליורשים להסכים ביניהם על דרך אחרת לחלוקת נכסי העיזבון. גם כאן, הסכמת היורשים יכולה לגבור על הוראות שהותיר המצווה, אבל ברור שמדובר במקרה חריג אשר סותר את רצון ודברי הנפטר, ולכן הדבר צריך להיעשות בצורה של הסכם מסודר בחתימת כולם, ותוך היצמדות – עד כמה שניתן – לרצונו המקורי של המנוח.

בהקשר זה חשוב לציין שאין סתירה בין צוואה "אזרחית" ובין הוראות ההלכה. ממילא, צוואה ע"פ החוק היא מעשה אישי ואין שום חובה לפרסמה או להודיע אודותיה בחיי המצווה כך שאין שום מניעה, וגם לא אי נעימות, לערוך צוואה מסודרת בצורה דיסקרטית כדי להסדיר את העניינים לאחר יום פקודה. הרי חז"ל כבר לימדונו "איזהו חכם – הרואה את הנולד".

הכותבים, עו"ד דניאל פרידנברג ועו"ד אוהד הופמן, הם השותפים המייסדים במשרד "הופמן & פרידנברג" המתמחה בענייני משפחה וירושה.