ח"כ ינון אזולאי בחר לנצל את נאומו במליאת הכנסת בדיון לרגל ציון יום ההתמודדות עם מחלת הסרטן, ולדבר על אביו, השר ר' דוד אזולאי ז"ל, שבימים אלו מציינים שנתיים לפטירתו, לאחר שחלה במחלה הנוראה.
הנאום המלא:
מלאו שנתיים להסתלקותו של מורי ורבי, שהיה חבר בבית הזה, היה שר בממשלה הזאת, שנתיים לאחר מחלה קשה, לפני כשנתיים הוא נפרד מאיתנו, מחלה שהלכה וחזרה לה. קיבלנו במתנה אבא במשך 12 שנים. בבית הכירו אותו, את החיוך, הכירו את המקום שהוא בא מימנו, לעזור – הנתינה.
ולצערנו פעם, פעמיים שלוש, אבל בסופו של דבר, אני לא קורא לזה שהוא "נכנע למחלה", כי הכל משמיים, אלא כנראה שבשמיים רצו אדם טוב כזה למעלה. כהוא חלה, אז כולם התפללו, ובאמת, כל עם ישראל התפלל. כשהוא נפטר, לרגע, אתה מרגיש שאולי משהו הוחמץ, התפילות לא התקבלו, אך כשהוא נפטר הבנו איזה קידוש השם היה כשכולם באו וסיפרו איזה אבא גדול הוא היה.
אנחנו עכשיו נודענו בקורונה לבידודים, אבל להזכירכם הבידודים לא הגיעו בקורונה, הבידודים הגיעו אצל אותם אלה שחייו חיים טובים ושלווים, היה להם אולי פעם איזה טשטוש בעין, אבל הם ניסו להדחיק את זה "זה כלום, זה שום דבר", לפעמים זה היה בן משפחה שדחף לעשות בדיקה, או אולי רופא משפחה שדחף אותם לעשות בדיקה.
לאחר הבדיקה מגיע הגרוע מכל, צלצול הטלפון שמבשר את הבשורה. הרופא מבשר לאותו אדם שהתגלה אצלו המחלה. כל חיי המשפחה משתנים. ופתאום שומעים את השחור מכל, הגרוע מכל. המשפחה עוברת תקופה קשה מאוד.
אבל אם אנחנו מתסכלים על הצד הטוב שבזה, אנחנו רואים את האנשים הטובים בדרך, ארגונים שונים, אנחנו רואים את הרופאים, את העובדים הסוציאליים. אנחנו רואים את כל האנשים הטובים בדרך שנותנים למשפחות חיבוק. אתה רואה את עם ישראל בתפארתו, עזר מציון ועוד.
ואתה מגיע לבית חולים, אתה רואה את החולה, וראינו אצל מור אבי, שנמצא לפעמיים במצב רוח ירוד, אחרי טיפול קשה. אבל האמונה הייתה אצלו חזקה. האמונה. אנחנו נמצאים בפרשת השבוע, ראינו אצל אברהם אבינו בעשרת הניסיונות.
והוא היה מפיח בנו תקווה ואומנה, היית רואה בחורים צעירים אצלו שמבקשים לעשות שמח אצלו. השמחה הזאת היא זו שמרפאה.
אני אומר לאותם משפחות, אל תתייאשו, אל תסתכלו על הצד השחור. בצד הטוב יש אנשים שעוזרים לכם, רופאים ועוד. תאמינו, תתפללו. יש אחוזים גבוהים – אם לא הרוב, שכן יוצאים מהמחלה. תסתכלו על הצד החיובי.
אבי ומורי היה מסתובב עם פתק בכיס שהיה כתוב עליו את דברי רבי יונה, משלי, "שמחת הלב, סיבת רפואת האדם מחוליו". והיה עובר בין חולה לחולה, היה מבקר במחלקות עם כל הקושי – גם לאחר שהחלים.
היה אדם צעיר במחלקה שהוא היה מעודד אותו אישית, אף על פי שזה היה צריך להיות הפוך. עובר בין אחד לשני ומעודד – כי שמחת הלב היא סיבת רפואתו של אדם.
לכן משפחות יקרות, מדינת ישראל צריכה לעשות את מה שהיא צריכה, והיא עושה – ותעשה עוד ועוד.
אבל אנחנו, בני המשפחה, נחזק את בן המשפחה החולה, אנחנו החברים נחזק את החולה. אנחנו החברים נשמח.
ותדעו לכן, יש תקווה, אפשר לצאת מזה, יוצאים מזה. תאמינו בעז"ה בקב"ה, תפילה, וככה כולנו ביחד נתרום ונאמר די למחלתנו בעז"ה.