חודש אדר בעיצומו ופורים כבר כאן . הנושא הכי מזוהה עם ימי הפורים הוא השמחה "ימי משתה ושמחה". וכמובן "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
בחרתי להתמקד בנושא השמחה, שבעצם נוגע גם לכל ימות השנה, וכדברי רבי נחמן מברסלב שטבע את המשפט: "מצוה גדולה להיות בשמחה".
השאלה העולה מאליה כיצד ניתן לקבוע כחיוב – לשמוח? אפשר לצוות על אדם לשמוח? לכאורה שמחה זה הוא מצב, או שהאדם במצב של שמחה ואז לא צריך לצוות אותו לשמוח, או שהוא במצב שלא מתאים לשמוח, אז כיצד אפשר לחייב אותו לשמוח?
נקדים ונאמר כי ביהדות המצוות לא אמורות להישאר רק בתאוריה ובמחשבת הלב בלבד, עולמינו נקרא "עולם המעשה". ולכן גם דבר שיסודו הוא רגש, כמו שמחה, צריך להיות מתורגם לביטויים מעשיים , כמו שחז"ל קבעו לדוגמא בחגים לשמוח בבשר ויין, בגדים יפים וממתקים לילדים וכדומה. אבל מצד שני ברור שהשמחה לא מסתכמת בדברים המעשיים והטכניים הללו, אלא יסודם בעומק הנפש פנימה. ומכאן אנו חוזרים לשאלה, איך שמחים?
חז"ל מלמדים אותנו כי "אין שמחה כהתרת הספיקות". ננסה להבין ולהסביר לעצמינו את הרעיון.
נתקלתי בסיטואציה כזו לאחרונה. משהו דרמטי קרה השבוע ביום ראשון, בהחלטה משותפת של חברי פורום ה-15 פורום הרשויות המקומיות החזקות בארץ, כאשר בניגוד לתכנית הכללית למסלול היציאה מהסגר השלישי, הם הודיעו חד משמעית כי הם פותחים מיידית את מערכת החינוך לתלמידי כיתות ז' עד י'. במסגרת החלטה זו אפשרו ראשי הערים כמו תל אביב , חיפה ,באר שבע, , הרצליה, נתניה, וכמובן חדרה למנהלי בתי הספר להחזיר את התלמידים בשכבות אלה לפעילות בית-ספרית. אצלנו בחדרה ראש העיר הגדיל לעשות ולקח על עצמו את האחריות לכיסוי כל העלויות העלולות להיגרם כתוצאה מקנסות וכדומה.
כאמור, החלטה זו התקבלה בניגוד גמור להחלטת קבינט הקורונה שקבע כי חזרתם של תלמידי כיתות אלו לא תתבצע לפני 9 במרץ 2021. מובן מאליו כי קול זעקה קם, מצד משרד החינוך והסתדרות המורים, בלאגן במיטבו.
ובקיצור, כפי שאמר ראש עיריית עירית הרצליה, כנראה מרן רבי חיים קנייבסקי צדק בשעתו כשהורה לפתוח את מוסדות החינוך, ויפה שעה אחרת קודם. לא שאנחנו זקוקים לאישור של גורם כזה או אחר לדברי מרן שר התורה שליט"א, אבל יפה לראות כיצד התובנה מחלחלת גם למחוזות הללו...
*
ומדוע נזכרתי בסיפור הזה? כשישבנו בהנהלת תיכון מדעים ויהדות, ובשמו החדש יש"י, וחשבנו מה לעשות בפועל. כמובן שהצדדים והשיקולים לכאן ולכאן הינם רבים, כבדי משקל ומשמעות. רוב התיכונים אכן לא פתחו, ואני לא בא לדון אותם. אך ההחלטה שלנו הייתה כן לפתוח החל מיום רביעי בשבוע זה.
באותו רגע הרגשתי בליבי הבזק ממאמר חז"ל האמור: אין שמחה כהתרת הספיקות!
התרת הספקות גורמת לשמחה גדולה, חוסר וודאות ומצב של אי ידיעה, גורמת לאי נוחות גדולה, ומביאה לעצבות , חרדות עד כדי דכאון.
הדבר נכון כמעט בכל מצבי החיים, ובוודאי נכון גם בקשר בין הורים וילדים מורים ותלמידים . השארת מצבים או שאלות ''בלתי פתירות'' המשאירות ספק בלב הילדים, כיצד לנהוג, מתי לעשות כך ומתי אחרת, האם לעשות או לחדול, ועוד כהנה שאלות רבות ומגוונות, לא רצויות בלשון המעטה. כדאי ורצוי ללבן ולהבהיר את הדרך הנכונה, את היעד המוצהר, את האופן האם וכיצד לבצע מעשה מסוים, ולא להשאיר ''מצבי ערפל'' בלתי ברורים. אין שמחה כהתרת הספיקות.
*
אנו מוצאים את הרעיון הזה בצורה בולטת גם בהקשר של ימי הפורים, בסיפורו של עמלק, הסבא רבא של מיודעינו המן הרשע... מבואר בספרים הקדושים כי שורש הרע של עמלק הוא בהטלת ספיקות וחוסר וודאות, ודורשי רשומות דרשו כי 'עמלק' הוא בגימטריא 'ספק'.
ההיפך מכך הוא המצב של וודאות ובהירות מוחלטת באמונה, אז נופלים מאליהם כל הספיקות, והאדם נעשה מאושר ושמח! אושר – הוא מלשון אישור, האדם מקבל כמו אישור מלמעלה שהוא בדרך הולך הנכונה ופעולתו רצויה. זה הוא המקור לשמחה הפנימית והאמיתית בלב!
מעתה אנו למדים כי השמחה הפנימית נובעת מאותו אישור פנימי שהאדם צועד בדרך הישרה והנכונה. כשהוא מרגיש את ה'אישור' הזה, השמחה כמו פורצת מאליה! וכמו שאומר הפסוק: "ולישרי לב שמחה". ההולך בדרך ישרה, ליבו שלם, זך ונקי, הוא מגיע מאליו אל השמחה!
*
נחזור לחיי המעשה, זכינו השבוע לראות את השמחה הנסוכה על פניהם של התלמידים בחזרתם אל הלימודים האהובים עליהם, קיבלנו סוג של 'אישור' ואושר מיוחד, בשלב אחרי השמחה של התרת הספיקות.
למדנו דרך, אחת מיני רבות, כיצד להגיע לשמחה. להגיע לליבון ולמסקנות ברורות בהליכה בדרך הישרה. בשילוב של אישור – ישרות – אושר.
ולישרי לב שמחה!
פורים שמח ושבת שלום ומבורך