כאשר אני רואה 'פוניבז'' בכותרת אני מתחלחלת // מנוחה פוקס

אני מתמלאת רעדה.

עוצמת עיניים, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת, לא מעוניינת לצפות.

ממשיכה הלאה.

אני בסך הכול אישה, לא תלמידת ישיבה, כמובן,

ואפילו שבניי למדו ולומדים בישיבות קדושות מצוינות, ואני שמעתי ושומעת את סיפוריהם ואת חוויותיהם, לא אתיימר לומר שאני יודעת או מבינה משהו ממה שקורה בתוך נפשם של תלמידי חכמים גדולים, ובתוך ארבע אמותיהם.

בוודאי שאינני יודעת ומבינה מה שקורה בישיבה שילדיי לא למדו בה.

אני שומעת דיבורים על מלחמה בין שונאים למחבלים. לא יודעת מי הוא מי, כי מעולם לא רציתי להיכנס למקום הזה. מבחינתי, ותאמרו שאני תמימה מידי, כולם תלמידי חכמים, שהתורה, שאני משתדלת לציית לחוקותיה, היא שלהם.

אני גם לא מאלו שמאמינים לכותרות. מבחינתי אין אדם רע, עד שהוכחה אשמתו.

ובכל זאת, כשאני מגלה בסרטון, טרם פתחתי אותו, נער עם כיסא מונף, או בן תורה עם נעל מורמת, או עם חומר בעירה אחר, אני מתחלחלת.

איך אדם, בן תורה, מסוגל בכלל להרים יד על חברו?

עד לשלב מסוים בחיי, חשבתי שבן תורה אינו יודע גם להרים יד על שונאו. אז על חברו???

איך יתכן הדבר? איך?

איך יתכן הדבר שעד אתמול, ישבת ליד בחור כחבר לכל דבר, כאוהב לכל דבר, סיפרת לו את כל סודותיך, את כל חוויותיך, הרבה יותר ממה שסיפרת לאביך או לאימך, והנה, נהפך הלה לאויב, שיש לתקוע לו סכין בגב?

סיקור המהומות בפוניבז' >>

• קרב 'מחבלים'-'שונאים': המנהל הוכה קשות
• הצעת הגביר: כך תסתיים המחלוקת הגדולה
• "המשטרה לא מקיימת את הבטחתה"
• גרסת 'המחבלים': "אלימות מתוכננת"

• שבוע שני לאלימות בפוניבז': לבן על הנשיא

איך זה קורה?

בד בבד עם האירועים הללו, אנחנו מתבשרים על חילוניים שלא מעוניינים לגור יחד עם חרדים בכפיפה אחת, כאלו שמקללים חרדי, כשעוברים לידו ברחוב, או יורקים לעבר חרדי, שהולך ללא מסכה.

אנחנו שומעים על ערבים שמתנכלים ליהודים בדרכים, על סלעים שנזרקים על יהודים באומן, על פורעים שמתנכלים לילדים יהודיים בצרפת, על טילים שקולעים לעבר היהודים בדרום.

כמה נוראים הדברים, כמה מכוערים.

כולנו זועקים לממשלה: "עשי משהו! הצילי את כולנו"!

זועקים לממשלות העולם: "עד מתי?"

התשובה לשאלות האחרונות הללו היא:

"עד שנדע אנחנו, בעצמנו, להתנהג כפי שצריך עם עצמנו!"

כל עוד, איננו נוהגים כבוד זה בזה, איך אנחנו יכולים לבקש שאחרים ינהגו כבוד בנו?

הלא אנחנו מתיימרים להיות תלמידי החכמים, נושאי ארון הקודש, צנועי המחנה, אוהבי אדם, גומלי חסדים, מכבדי המתים ודואגי החולים.

התורה שלנו לוחשת לנו:

"עשו אתם מה שעליכם לעשות, ואני אגן עליכם מפני כל פגע רע".

ואנחנו, במקום להקשיב לה, לתורה, לזו ששומרת עלינו ומגינה, אנחנו מגיעים לשפל המדרגה,

להתנהגות ברברית של אנשים שאין להם תורה, של אנשים שאינם מחזיקים בדגל היראה.

גם היום, כשאני כבר אינני צעירה, עדיין אני אותה תמימה, ששמה את הידיים על העיניים ובטוחה ששום דבר לא קרה.

בטוחה, אבל בתוך תוכי יודעת את האמת הנבובה.

אנא, אני פונה אל אלו שיכולים לעשות דבר מה, מעומק הלב ומלב הנשמה. אנא, הבינו אותנו, שאנו רוצים לראות מראות אחרים, מראות כאלו שזכינו פעם לראות מאולם הישיבה שלכם, כאלו שיצרו בנו גאווה.

לא רוצים מחבלים ולא שונאים, לא רוצים מהלומות ולא קריאות, אנחנו רוצים, לכבוד חג מתן תורה הקרב ובא, לדעת שאת השיר: "ובאו כולם בברית יחד" , שכל כך מרגש אותנו – שרים בכל ישיבה כאיש אחד בלב אחד. שאת ספר התורה מחבקים כולם יחד, בחיבוק עמוק,

ושהתורה שלנו מגיעה לנו ביושר, כי כולנו, כן, כולנו, נושאים אותה בצדק ובגאון.