הטור הזה היה אמור להיות שיר הלל לירושלים, אך לאלוקים כידוע תכנונים משלו וכשהשיר הזה כמעט והתפרסם, הארץ החלה לבעור, כששועלים אנושיים מהלכים בהר הבית כבעלי בית וירושלים השסועה התמלאה בצמאי דם חמומים שרק דמיינו לחבל בריקוד הדגלים ובשאר סממני יום השחרור.

כעת הכל לוהט בכל פינה: מהומות, אבנים, הרס וחורבן. זרים רוצים לחמוס את היקר לנו ולחלל כל פינה. אך אנו מאמינים שהגאולה כבר כאן מעבר לפינה, רק מחכה להזדמנות שנפתח לה עוד פתח.

ועד אז תקראו על עיר הקודש, שמרגע חורבן בית שני לא ידעה מנוח.

***

כמו ילדה קטנה מתלהבת, מתרגשת, אוהבת מכל הלב - כך אני וירושלים. זהו סיפור שמתמשך כבר שנים רבות וקיים בכל תנאי ומזג אוויר, בכל מצב ובכל עת.

העיר המיוחדת הזו אחראית על עיצוב האישיות שלי והיא גילתה לי סודות כמוסים, שלא ידעתי כי חבויים בי, כמו נטייה להתרגשות שמאן דהוא מתכנן על ידי סיור בין החומות או רגשות כמיהה עזה ליופי האצילי הזה שלא נס לחו, לכל אבן ושיח.

זיכרונות ילדות צרובים בי כמו פסיפס ססגוני מלא ריחות, צבעים, מראות. כך זוכרת אני את הצמיד המיוחד שאבא קנה לי אצל רוכל ערבי בשער שכם, בסטייל גרוזיני-קווקזי-ירדני ואני הייתי המאושרת שבאדם.

זוכרת סיורים קסומים בלב הרובע המוסלמי, פיקניק משפחתי פסטורלי בטיילת ארמון הנציב ותפילות מרגשות בקבר שמעון הצדיק.

היום המצב הביטחוני מאיים, מלחיץ משהו, רגשי החברות נעלמו ואינם ופתאום יש חשש עוין מכל בן 16 חמוש במברג או מקדחה, או בנות 13 עם רעלות חוזרות מבית הספר. היום טעות של הווייז עלולה לגבות חיים.

ירושלים של 2021.

היום, כתושבת הפריפריה, חזרה אל מחוזות ילדותי היא חוויה מעניינת ולפעמים קשה. ירושלים הפכה למעוז תרבות וסמל הקדמה. מרכזי תרבות חדישים, מערכות כבישים מהירות ומסעפות, רכבת קלה שחוצה את העיר מקצה לקצה וכל פינה הפכה ליעד נחשק. חסרה לי האותנטיות שאפיינה את העיר הזו.

הכותל הפך למושא מאבק הרפורמים. הקונצנזוס סביבו נעלם. קבוצות הזויות נוגסות בו ומחללות את הקודש.

אפילו שוק מחנה יהודה שהיה פשוט שוק, הפך למרכז בילוי מפונפן, עטור בכנאפה, חלבה, בני נוער רועשים כשהעגבניה והמלפפון הם מזמן כבר לא אישיו.

'מחנה שנלר' המיתולוגי, אותו בסיס שנקשרו אודותיו שמועות ירושלמיות עקשניות – הפך לביצת זהב נדל"נית בסגנון אירופאי.

וגאולה הפכה למרכז הפיצות העולמי (אם תתעקשו, 'כהן חמוצים' עדיין חי וכן הקבצנית עם עגלת השוק), אפילו אוספי הצדקה ברחוב הזה עזבו את השיטות הישנות וכבר מקבלים כרטיסי אשראי.

נכון, אני מודה. זיכרון משה עדיין מפוצץ, ל'אביחיל' הלחמניות הכי טובות וה'פרסים' ממשיכים לשלוט בכל החנויות שכוללות 100,000 פרטי לבוש ומעלה או נעליים.

הקירות עדיין צועקים 'געוואלד' ומאיימים לקרוס מעומס דפים ושלטים ואנשי טוהר המחנה לא שוקטים על שמריהם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אך חסרות דמויות ההוד, האנשים הפשוטים שאפיינו את העיר, הזקנות שמילאו את הסמטאות בניחוח 'גפילטע פיש' עסיסי.

זוכרת אותנו מטיילים במקל ובתרמיל שעות, חורשים את העיר, תרים אותה ברגלינו, לוחשים אליה בשפתינו, מגלים עוד מעיין חבוי, עוד מבנה מסתורי עתיק, מגלים את ירושלים.

היום, אדריכלים בעלי שם, אילי הון ופוליטיקאים הפכו את העיר לפנינת תיירות, לסמל הטכנולוגיה והמודרניזציה ואני, כירושלמית גאה, חשה איך נסדקת גאוותי, איך חמסו לי זרים את הטוהר והתמימות, איך עשו בעיר כרצונם והפכו את עירי שלי לתאומת הערים באירופה. איך הצלילים הנוגים של העיר כבר לא רלוונטיים, לא שייכים.

איך מעיר בירה היא נהפכה לעיר בירה, אלכוהול ותרבות זרים – ואיך אני עוזבת אותה בליבי עם דמעות של כאב, תסכול וגעגוע למשהו טמיר ונעלם ולנצח נשגב מבינתי.

יום ירושלים האישי שלי.