אאא

אסון מירון, לינצ'ים מזעזעים, הרוגים במטחי טילים, אסון קרלין - סדרת טרגדיות צפופה ומזעזעת נוחתת עלינו בשבועיים האחרונים, והלב הפצוע והחבול כמעט ולא חש בעוצמת הכאב. הוא נאטם, ונכנס למצב הישרדותי.

אנו, היהודים, טובים בהישרדות, אלופי העולם. ליכולת שלנו להמשיך בשגרת החיים, למרות האווירה הקטסטרופלית השוררת בדיווחי החדשות, ישנה חשיבות אדירה בכך שנשרוד, כעם וכבני אדם. "עם הנצח לא פחד מדרך ארוכה", נשמעת לעתים השירה בדרך אל הכותל המערבי.

האם אנחנו צריכים לפתוח את הלב ולאפשר לו להיפצע מחדש, למשמע החדשות הנוראות? האם בריא לנפשנו לחטט ולחפור בזמן אמת בפצע המדמם? אלו שאלות שראוי לשאול.

יש שיציעו, כי דווקא בזמן של רצף מצוקות, עלינו לחתור בנחישות לשגרת חיים פעילה ומועילה; יאמרו, כי העיסוק בכאב בעיצומה של הסערה, עלול למוטט את היכולת שלנו להתמודד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מנגד, יש האומרים, כי אם לא נעסוק בזמן אמת באסונות המתרחשים, אנו עלולים לטייח ולהזניח את הטיפול הנפשי והמעשי בהם, ובכך נתרום ליצירת פצע כרוני ונזק מתמשך.

 רגעי האסון בקרלין (צילום לפי סעיף 27 א')

האסון בקרלין ממחיש לנו איך מרגיש לב פצוע, כזה שחווה ניתוח לב פתוח בתנאי שדה באסון מירון, וכעת כבר לא נותרה בו די תחושה כדי לחוש את מלוא כאב הלב הנוסף. ליבנו מאולחש כעת, ונתון תחת מתקפת משככי כאבים חזקים.

ניתן לסכם ולומר, כי ברור שיש לתחקר לעומק כל מקרה מזעזע, על מנת להפיק לקחים שימנעו את הישנותם בעתיד; חובה זו מוטלת במיוחד על כל מי שבידו לתקן את הטעון תיקון. אבל אל לנו לכעוס על עצמנו כי הפכנו אדישים. איננו אדישים, אנחנו שורדים.

יש גבול לכמות הכאב שניתן להעמיס על הלב.