"הבנתי שאני אבא מזעזע, אבל זה לא עוזר לי. אני לא מסוגל לראות את הבן שלי קם אחרי 7:30 ולא להעיר אותו, ואני לא מסוגל לראות אותו מעביר יום מבלי לפתוח ספר. לפעמים ההתנהגות שלו פשוט מעצבנת ואני לא מסוגל לשתוק. שמתי לב שכשהוא עושה משהו לא תקין, יש בי דחף בלתי נשלט להעיר לו. הבנתי שזה לא יעיל, אבל אני לא מסוגל להתאפק. אני מרגיש זעם אדיר שמשתלט עליי, אני מפחד שהוא יאבד גבולות, ואני מרגיש שנכשלתי בחינוך שלו. גם אם אצליח להתאפק כמה פעמים - בסופו של דבר יבוא היום שהזעם ישתלט עליי ואגיש לו את החשבון המלא...
"מה אני יכול לעשות?!"
המשפטים האלו היו חלק מהודעה עצובה שקיבלתי מאב מיוסר, בעקבות המדריך - עשרה צעדים להרוס לבחור הישיבה שלכם את "זמן אלול". כאב לי עליו מאד. הוא קורא לעצמו "אבא מזעזע", אבל קשה לפספס את האכפתיות והכנות שנודפות מהודעתו. הוא גרם לי להערכה רבה - לכולנו יש חסרונות והתמודדויות, אבל לא לכולנו יש את האומץ להישיר מבט ולהודות שאנחנו לא מצליחים להתמודד מול הקושי.
הייתה גם תגובה נוספת, שטענה שזה לא נכון לא להעיר הערות לבחורים:
"בקיצור, אם הבן שלכם לא לומד בבין הזמנים בכלל, מסתובב עם חבר'ה לא מתאימים רוחנית, לא קם לתפילה בזמן סביר, ומסביר לכם בחוצפה שאתם לא יכולים להעיר לו - עודדו אותו, הסבירו לו שימשיך בדרכו, שיש לכם יכולת להכיל עוד התדרדרות שלו, ויש עדיין לאן ליפול, שזו הדרך הנכונה לגדול בתורה, שרק ימשיך ככה, אתם בטוחים שגם הרב קנייבסקי התנהג ככה בגילו, ושאתם ממש גאים בו ובישיבה שהצליחה לחנך אותו ככה ולבנות לו אישיות".
אב נוסף כתב לי: "מה זה יעזור שלא אעיר לו הערות? גם אם לא אומר מילה אחת של ביקורת - הוא יראה את הביקורת ואת האכזבה בעיניים שלי. לא עדיף כבר לדבר על זה בצורה גלויה?".
• • •
האם יש דרך לקדם שינוי חיובי מבלי לגרום לריאקציה?
אם תדעו להתמודד נכון עם חמשת הגורמים הבאים, תוכלו לייצר עם הבן שלכם ערוץ תקשורת איכותי בזמן קצר:
א. פעלו מתוך אכפתיות
מטרת החינוך היא לקדם את החניך בעבודת ה' ולא, לא כדי לספק את הצרכים החברתיים של ההורים. רוצים שהבן שלכם יקום בזמן לתפילה? פעלו מתוך מניע של אכפתיות, ולא בגלל שאתם מתביישים לראות אותו צועד עם התפילין בשעות מאוחרות. הוא ירגיש את ההבדל בקלות.
נקודה חשובה נוספת - אם הוא יראה שמפריע לכם המצב הרוחני שלו ולא מפריע לכם מצב הרוח הירוד שלו - הוא יקבל תחושה שאתם לא רואים בו יותר מאשר "מפתח שיפתח בפניכם את שערי גן עדן". אם זה אכן כך, הוא ירגיש שאתם רואים בו כלי לצרכים שלכם - ואין לכם סיכוי גדול להשפיע עליו ברוחניות לטווח הארוך.
ב. התמקדו במטרות שלו
סייעו לו לקדם את המטרות שלו, ולא כדי לקדם את המטרות שלכם. שאלו אותו מהן המטרות שלו, ותנו לגיטימציה לכל מטרה שהוא יציג. אם לא תתנו לגיטימציה לתשובות שלו, הוא יאלץ לומר לכם את התשובות "הנכונות" - ולא את מה שהוא באמת מרגיש. כשתסייעו לו למצוא את המטרות שלו, הוא יהיה מחויב להן הרבה יותר, והוא יפעל מתוך תחושה של קידום המטרות שלו, ולא מתוך רצון לרצות אתכם.
ג. כבוד
שמרו על כבודו, והראו לו שכבודו חשוב בעיניכם. אם תרבו "לתפוס אותו על חם", אתם עלולים לייצר בו תחושה קבועה של נרדפות ואשמה, וגם כשהוא לא יהיה אשם הוא יאשים את עצמו. ככל שתרבו לתפוס אותו בטעותו תיצרו בו תחושה שאתם רודפים אחריו, וכשרודפים אחרינו אנחנו נוהגים לברוח...
ד. הימנעו משתלטנות
אל תפעלו מתוך חשש לאבד שליטה עליו. אם הוא ירגיש שאתם משתלטים עליו רק מכוח הסמכות שבידיכם ולא מתוך אכפתיות, אל תופתעו כשהוא יתנגד לכל בקשה שתעלו.
ה. השקיעו בתהליכים לטווח ארוך
כשאנחנו ממוקדים בתהליך לטווח ארוך, אנחנו מבינים שהדרך להצלחה עוברת באינסוף כישלונות. למדו את הבן שלכם שמותר לו ליפול ללא הגבלה כל עוד והוא מנסה להתמודד, ללמוד מהטעויות ולהתקדם. הראו לו שגם הכישלונות המהדהדים שלו לא מלחיצים אתכם, כל עוד והוא נמצא בתהליך של שיפור.
אם תדעו להכיל את הכישלונות שלו ולא להיבהל מהם תרוויחו 2 דברים: הוא גם ירגיש שאכפת לכם ממנו ולא מעצמכם, והוא גם ידע שהוא יכול לשתף אתכם בקשיים שעוברים עליו מבלי לפחד שתפסיקו להעריך אותו.
ועוד טיפ חשוב:
לכל רכב יש 2 דוושות - ה"גז" וה"ברקס". במהלך רוב הנסיעה הנהג משתמש בדוושת ה"גז", ורק כשנצרכת התערבות מיוחדת הוא לוחץ על ה"ברקס". וכן, לפעמים גם בעוצמה רבה...
גם בחינוך בחור מתבגר חשוב שנקפיד ללחוץ על הגז - לראות את הצדדים החיוביים, לזרום עם המחשבות והרעיונות שלו ולהגיע איתו לכמה שיותר הבנות והסכמות.
אם ניתן לבן שלנו תחושה שאנחנו מחפשים הזדמנויות "לדפוק לו ברקסים", הבלמים עלולים "להתחמם" ולהפסיק לתפקד...