קשה לדבר על התופעה הזו שפושטת בנו כמו נגע, כי לעיתים איננו מבינים עד כמה אנחנו נגועים.

מוזמנים להצצה אל התופעה שיש לי איתה כבר המון זמן יחסי אהבה-שנאה. חברותיי הטובות יודעות: אני לא עוקבת. אין לי מושג. מזמן הוצאתי מחיי את הרצון הזה להציץ לתוך הקורנפלקס שנשפך בבוקר ולעילפון שבא בעקבותיו, להיחשף לכל מיני תובנות של מעוררות השראה, שאם יורשה לי, ההשראה היחידה שניתן לקבל מהן היא איך לשרבב שפתיים מול העוקבים הצמאים ליחס, או לצפות בריצה מתישה מהשקה אחת לאירוע שני, כולל השקעת מאמצים כבירים בבחירת בגדי מעצבת שמאמינה שהחשיפה תביא לה מיליון מכירות ולאכול חינם / לקבל מתנות מפונפנות בעד תיוגים היסטריים והאשטאגים מלבבים.

זה פוגש אותי מדי יום. בין אם אלו לקוחות שחלק מפריסת המדיה שלהם צריכה לעבור בסושיאל, לבין אלו שמנהלות סטוריז 'כשרים' בוואטסאפ, שרוצות שאתייחס או אשתף תכנים שלהן וכן, מודה, גם אני משתפת מפעם לפעם וזה עושה נעים כשיש תגובות מפרגנות, אשליה מדומה.

לענייננו,
כיון שהנושא מעסיק אותי בפסיכולוגיה שלו, אני חוקרת, מבררת על התופעה ובוחנת אותה מכל ההיבטים.
כך יצא, שלא מזמן בפגישותיי ניתחתי זאת מול הפרטנרים שלי, כשאני שוטחת בפניהם את טענותיי ונימוקיי
כשברקע עומדת שאלה מהותית: האם זו קנאה שמדברת מגרוני ומציקה לי כל כך?

כן, קנאה טהורה, פשוטה, שאני לא שם, אין לי מיליארדי עוקבים (אוקיי, חלקם מקפריסין, קנויים, אבל למי אכפת?) ובאמת אין לי עם מי לשתף את כוס הקפה בבוקר שלי, מעבר לעוגה שחולקת איתי אותו בנאמנות אין קץ. או שזו תופעת העדר הזו, הרדודה כל כך, שהופכת אותי למתנשאת שלא מרצון ומרחיקה אותי חזרה לעולם שפוי, מציאותי ואמיתי עד כאב?

"תראי", אני אומרת לבת שיחי המקשיבנית. "אוטו אדום יש לי, אני פאשניסטה בכל רמ"ח איבריי. יש לי בעל מפרגן ואוהב וחמישה ילדים בונבונים וסיפור חיים ועסק מצליח ולקוחות אהובים והרצאות ואני כותבת תוכן מעולה ואני וורבלית ויחצנית ויש לי את כל הסיבות להיות סלב מצליח ובכל אופן אני בוחרת שלא, כי מחיר החשיפה וטשטוש התמונות בהן יצאתי שמנה מדי כבד עלי".

וההיא מהנהנת ונותנת לי לשפוך ולהוציא את שרדי הקנאה שעוד נותרו ואז אני מבינה, כנראה שקנאה זה לא.

אז מה כן? הרדידות?
אני אוהבת להיות שטותניקית, לגנוב לטינאייג'רית שלי קולקציה מהארון ולשכוח שהארבעים שלי נושק בעורף, מחכה לאט לאכול את טרפו, אז גם זה לא מפריע, כי אני כזו.
אז מה בכל אופן, מה???

וואו, כמה אני שונאת שדברים לא מתיישבים לי.

ואז קבלתי את התשובה לה ייחלתי מהמקום הכי לא צפוי.

אתמול, החברה הראשונה בכיתה חיתנה את הבכורה שלה. פגשתי בשמחה חברה שנראה שהתנתקה מהציוויליזציה לפני עשרים שנה ועברה לגור בעיר הקודש והחום, בני ברק. ותוך כדי שיחה, אני מבינה כי הגברת נטולת מייל ו-וואטסאפ ומכורה לטלפון בגודל אצבע, מה שקרוי במחוזותינו "נוקיה 3100" עם רינגטון של "רחם" של שוואקי רחמנא ליצלן.
אממה, יש פאנץ'. גיליתי משהו רגוע ושליו בטירוף, הכי ניינטיז בעולם. אין הסחות דעת, אין הפרעות, אין לחיות חיים של אחרים, אין מציצנות סטייל מחוברים 24/7, אין כל מיני הערצות לדברים שבכלל לא שייכים לעולמנו, אין סגידה ועיוורון מטופש, אין ריקנות זולה.
ושם, שם הבנתי כמה אני מקנאה. בפשטות הזו, בנאיביות המתוקה הזו, בחיים האמיתיים שנגזלו ונרמסו תחת פילטרים גועליים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כשהגעתי הביתה, הרגשתי שלמות של משהו שהבנתי, שיישב אצלי את הסת(ט)ירות והוא הגעגוע למה שהיה לפני שכל זה עט על חיינו וזו לגמרי הבחירה שלנו להשאיר את התום הזה, לבחור מינונים, להיות עסוקים בעצמנו ובחיינו הפרטיים, להפוך אותם להכי טובים שאפשר ולהשאר רגועים גם אם השתתפנו באירוע הכי קסום או בבית קפה הכי נחשק בעיר, מבלי לתעד את הביס.

זה אפשרי. זה מכניס לפרופורציות וזה יחזיר לנו קצת נוסטלגיה מתוקה ואפורה אולי, אבל אמיתית פי מאה.

מילון:

סטורי – תיעוד 24 שעות של כלום ושום דבר. אל דאגה, זה נמחק אחרי.

נוקיה 3100 – זן נכחד של טלפון שניתן למצוא בגנזך קידוש ה'.

פילטר - שם נרדף ל'קמתי בבוקר ובדיוק נגמר לי המייקאפ ובא לי עור חלק ושזוף, אז זה.