אאא

כמו כל אדם בעולם, גם כותב הטור מצפה לפידבק מאת הקוראים. השבוע הגיעו אלי הרבה תגובות מגוונות, ממוקדות וחדות...

הטור הקודם בנושא נקודת המבט, המבט החד צדדי, לעומת לדון לכף זכות – אתגר את הקוראים, ובצדק... על הדרך קיבלתי הרבה תועלת מהדיון הפורה ומהצדדים שהועלו על ידי המגיבים.

הנה תגובה אחת על כל סיפור. הסיפור הראשון, על תגובה ביקורתית צולבת מצד עו"ד מסוים למראה עובד ניקיון היושב בגינה בעיצומו של יום עבודה לוהט ומייגע.

וכך כותב ידידי רוני צוברי (לשעבר רל"ש השר זאב אלקין): כותב הביקורת טען להגנתו כי דבריו הוצאו מהקשרם, אותו עו"ד הגיע עם בנו לגן השעשועים בשעות הבוקר המוקדמות, והבחין בעובד שבמשך מעל שעה עסוק במכשיר הסלולרי שלו. הוא לא רצה לפגוע בו , ולכן תיעד רק מרחוק בצורה שלא תסגיר את זהותו. ואחרי הכל, כשעלה החשש שבכל אופן הוא עלול להיפגע, הוא חזר בו והסיר את התיעוד. רוני מציין כי אינו מייצג אותו ומאז שעבדו יחד אצל אלקין לא שוחח עמו, אבל בשמיעת הראיון אתו הוא היה נשמע אמין.

הנה , עוד זווית ראיה, ומכאן עולה דיון מעניין, איך זה כשצריך לדון אדם אחד לכף זכות, באמצעות לימוד חובה על זולתו... אשמח לקבל תגובות גם על כך, אך לא מבטיח לפרסם את המסקנות, אם הם יהיו על חשבון אחרים...

וכעת לסיפור השני, על עובדת ציבור שהתעקשה על המצאת כללים נוקשים ותתי סעיפים לחובה, במקום למצוא פתח וגמישות לרווחת התלמידים . כתב לי א.ש. ידידי כאח לי: לך תדע מה עבר על אותה עובדת באותו יום? מה עברה בבית? איך התייחסו אליה באותו בוקר? מה הודיעו לה בדיוק באותו יום? איזו ילדות עברה עליה בעצמה וכו' וכו'. ואולי בכלל מישהו אחר היה אומר שהיא נהגה למופת... זה אומר שבעצם רק במבט שלנו החלטנו לראות כך את המעשה, והשאלה היא מה גרם לנו לראות ולפרש כך את המציאות...

הגדיל לעשות ידידי עו"ד דני דנגור בתגובה צינית: "המסקנה: אל תדבר עם עורכי דין..." סיפרתי לו כי בדיוק ברגעים אלו אני עומד לערוך חופה לבתו היקרה של יו"ר לשכת עורכי הדין בבית כנסת בתל אביב, והנה כולם כאן שמחים ונחמדים זה לזה וממש כיף לי לדבר עם כולם. כך ששוב, הכל עניין של מבט...

******

המחשבות בעקבות זווית הראיה הנוספות הללו, ועוד, הביאו אותי לתובנה מחודשת בנושא מרכזי בפרשת השבוע – פרשת כי תבוא, הפותחת במצוות הבאת הביכורים, ראשית גידולי השדה של כל שנה ושנה, אל הכוהנים שבבית המקדש. כאשר בעל השדה מגיע עם סל הביכורים אל בית המקדש, הוא מניף אותו תנופה לפני השם, ואז הוא מודה ואומר בקול רם ובהטעמה: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי השם".

ישנה כאן נקודה מעניינת למחשבה, הרי כל התהליך המושקע עד להבאת הביכורים, החל מסימון הפרי מיד עם חנטתו, המשך בקטיפתו והכנתו בכלים מיוחדים ובתפאורה מושקעת, דרך המסע הארוך מקצה הארץ, במרומי הגליל העליון, עד לירושלים. מדוע אם כן נצרכת האמירה הנחרצת הזו בפה מלא, הרי כל הפעולות והמאמצים מדברים בעד עצמם, והם עצמם פעולות של הכרת טובה לבורא העולם.

חשבתי לעצמי, בעקבות התובנות שהתחדדו לי למעלה, לפעמים, חשובה היא האמירה הברורה, ככל שהיא פשוטה וברורה, כהודאה! אם זו הודאה על האמת שהתבררה לנו בסופו של יום. ואם זו הודאה על הטובה – וכפי שמסבירים בעלי המוסר כי שניהם מגיעים מיסוד אחד בנפש, להודות! קשה לאדם להודות על האמת, גם אם היא פשוטה וברורה לכאורה. וקשה לאדם להגיד תודה, גם אם הטובה שקיבל הייתה נצרכת לו כאוויר לנשימה.

וכך אומר רש"י על הפסוקים הנ"ל, ואמרת – שאיני כפוי טובה! כל כך חשובה היא האמירה הברורה הזו, בפה מלא. האדם המביא ביכורים מבטא זאת באריכות לשון ובפרוט מלא, החל מהנס הגדול לפני שנים רבות, כאשר לא עלה זממו של לבן הארמי לאבד את האומה לגמרי, ואחר כך בהגעתנו לארץ ישראל, לעבוד את השדה ולהפיק יבול מבורך שכזה. את הכל מזכיר מביא הביכורים בדבריו, ועל הכל הוא אומר: תודה!

כך כשאנו קמים בבוקר, המשפט הראשון הוא "מודה אני לפניך", אני מודה על האמת כי הקב"ה הוא שהחזיר לי נשמתי. וכן מודה לו על הטובה העצומה הזו.

******

ובנימה אישית, נחזור לחתונה ההיא מיום שישי האחרון. סידור חופה מוצלח נמדד באין ספור פרטים ותנאי שטח וכו'. אבל הפידבק שאתה מקבל מהקהל, הוא בהחלט סימן להצלחה. כך כאשר בסיום הטקס ניגשה אלי נשיאת בית המשפט העליון גב' אסתר חיות הודתה לי ואמרה שנהנתה ממעמד החופה שניהלתי, אני מודה ! שמחתי מאוד. ברור לי כי מעמד חופה שנערך כדת משה וישראל אינו זקוק לשום הכרה או מחמאה מאישיות כזו או אחרת, אבל אם ביום מן הימים יתפרסם פסק בג"ץ מרוכך יותר בהתייחס לנישואין כהלכה, אולי יש לי חלק קטן בזה... ואם תשמעו על כך אי פעם, אל תשכחו לעדכן אותי על כך...