אאא

תקציבי פרסום כאלו ואחרים בענייני קורונה, יח''צ למגיפה, שימוש ציני במגיפה לענייני שלטון ועוד... כל אלו לא הופכים אותה לקיימת או לא, לא מפחיתים או מגבירים תמותה, או חולי רח''ל.

אבל מי מעז לדבר בכלל, כשרובינו מנסים להתאושש כלכלית נפשית ורוחנית מארבעה סגרים?!

מתי נבין שזה לא סגר ועוד אחד. בסוף או בהתחלה זה אנחנו האנשים, האנושות, הלב שלנו! שירגיש את השני ויזהר למען עצמו ולמען הזולת. עם סגר או בלעדיו. פשוט להישמר, לעטות מסיכה ולהתחסן!

בימים האחרונים הלכה לעולמה אחת מהדודות האהובות ביותר שלי, זכר צדקת לברכה, רות מרגלית מלכא מבני ברק (והיא רק בת 61!). אישה שאהבת התורה שלה הפכה לאימפריה של ישיבה וכוללים לחוזרים בתשובה, יחד עם בעלה שיבדל לחיים טובים וארוכים. אשת חבר שלא ביקשה לעצמה דבר. הכל למען התורה והזולת.

היא הייתה כזו, שבלכתה לעולם שכולו טוב נפער חלל עצום אצל עשרות רווקים ורווקות שחשבה על שידוך עבורם, היא זכתה לעשות עשרות שידוכים בשקט ובנחישות. בלכתה ישנם אנשים ונשים קשיי יום שלא יהיה להם למי להרים טלפון לשפוך את ליבם ולקבל עצה או מילה טובה כך סתם, כי היא כמו אמא לכל אחד. ומשפחתה היקרה והיפה לא תזכה לדמותה האצילית שתלווה אותם בהמשך חייהם.

ואני יודעת ומאמינה שהיא עשתה את ההשתדלות שלה להימנע ככל שניתן מלהידבק, אבל עדיין יש מגיפה ומידת הדין לא מבחינה בין צדיק לשאינו, ואנחנו? יש לנו זכות וחובה למנוע עוד חלל כזה.

ויש לנו גם חובה להשאיר עוד טוב וחסד בעולם שזקוק לו כל כך. לא לקחת חלק בשרשרת ההרג הקטלנית. לא להקל ראש ביכולת ההשפעה שלנו כבני אדם נושמים. בין אם נרצה ובים אם לא אנחנו חלק מההיסטוריה הזו וכדי לשנות אותה אנחנו חייבים לקחת אחריות.

אומרים לי: "אני נחנקת עם המסכה", או "לא מבינים אותי עם מסיכה" נכון זה קשה, זה מגביל זה מחניק ומעיק.

אפילו מאוד קשה.

אבל... עדיף להיחנק קצת עם מסיכה על הפנים לשעה קלה, ולא להשתנק מבכי על מוות מיותר.

עדיף להימנע מהתקהלות מיותרת ולא להשתתף בלוויה מצערת כל כך.

מותר לנו ללמוד לא להבין, ולא להיות מובנים בשפתינו, לנסות לומר משפט או שניים חמש פעמים עד שמישהו יבין. להתחיל להביט בלבן של העיניים האחד של השני, ולנסות להבין בצורה עמוקה יותר, לדבר בשפת הלב ולא רק 'לשמוע' לשפה הפשוטה, לא רק לחכות שיגידו לנו מה בדיוק לעשות, שיסגרו אותנו שיכפו עלינו לשמור אחד על השני. כמה אנשים גם לפני עידן המסיכות ציפו שנבין אותם?! שנשמע את הצעקה האילמת בתוכם? דודתי עליה השלום הייתה כזו, בלי שמדברים היא מבינה, מבלי שמשתפים היא כבר זורקת מילה חמה. הלוואי שנזכה להידמות לדמויות הוד כאלו... ואולי עידן המסיכות הוא הזדמנות ולא רק משבר.

מתי נתחיל לפעול מהנשמה? לחוס לרחם לשמוע את העיניים המדברות מבעד למסכה...

הלוואי שהפוסט הזה יעורר מישהו לשמור על עצמו ועל אחרים. כי מה ביקשנו רק לפני כחודש?

תן לנו חיים. טובים, ארוכים, נושמים.

אל תחכו שמישהו יצעק עלינו מה לעשות, תביטו בעיניים של מי ששילם את המחיר הכבד, תכאבו את הכאב של השני תרחמו ותעשו הכל כדי לא להדביק או להידבק.

ואת, דודה אהובה שלי שנשמתך צרורה בצרור החיים אני בטוחה שתמשיכי לפעול מלמעלה ולא תשקטי, כמו שאת יודעת לשדך ולהשכין שלום, כך תפעלי להפוך את מידת הדין לים של רחמים ותתחנני לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן!

והחיוך שלך? שחקוק בליבם של כל כך הרבה אנשים, נזכה לחייך אותו בלי מסיכות כשתגמר המגיפה האיומה הזו. בקרוב!

והלוואי שיהיו חגים שמחים וחורף בריא , ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

קחו על עצמיכם כל חיזוק בענייני קורונה לעילוי נשמתה הטהורה של רות מלכא אשת תורה וחסד.