אאא

השנה האחרונה הייתה לא פשוטה עבור החברה החרדית. הררי מילים נשפכו בדפוס וברשת על המקרה האומלל האחרון, אך בשורות הללו לא נעסוק במקרה ספציפי, אלא בתמונה הרחבה והרלוונטית יותר לכל אחד מאיתנו - שאלת הדרך הנכונה להתמודדות עם בשורות מטלטלות.

עם היוודע האירוע הקשה לכל דרדק בישראל ובתפוצות, ערכתי סקר מהיר בין מכריי, שאלתי אותם האם קיימת בשורה מסוג זה או אסון נורא העלולים לערער את החוסן הנפשי שלכם בצורה חסרת תקנה?

תשובתם הייתה חד משמעית: האמונה והחוסן הנפשי אינם תלויים באישיות זו או אחרת, מכובדת ורוחנית ככל שתהיה, או באירוע טראגי כלשהו. יתכן מאוד ובקרב הדור הצעיר המצב שונה ולכך צריך לתת את תשומת הלב המלאה.

הַמִּסְפָּרִים מְסַפְּרִים

שאלות מסוג זה שאלנו את גולשי כיכר השבת בשבוע האחרון, את התשובות המרתקות תוכלו לקרוא בכתבה המופיעה כאן > לחצו <

מעיון בנתוני הסקר עולה סתירה, כיצד קיים רוב מוחלט (65%) המאמין בצדקת דרכה של החברה החרדית, ולצד זאת רק מיעוט (32%) איננו מפקפק ביכולתה להתמודד עם המשברים?

אולי הניסיון ליישב את הסתירה מעלה הבנה עמוקה לגבי החברה החרדית.

חומות של תקווה

הציבור החרדי הוא שכלתן וצמא דעת, אך חלק מרכזי בהגדרה המקובלת של החרדיות, הוא אמון מוחלט במערכת הערכים שלנו, הטלת ספק בערכים החרדים מתקבלת בשלילה מוחלטת.  

כתוצאה מכך נוצרת תמונת מצב מעניינת, ניתן להמשיל את הגישה החרדית לעיר מבצר, כל מה שמחוץ לחומות העיר הינו סכנה נוראה לשוכני העיר, וכל מה שבתוך העיר, בטוח לחלוטין.

במגזרים דתיים אחרים התמונה שונה לגמרי, ישנה פתיחות מסוימת כלפי ערכים אוניברסליים. לעומתם, החרדיות קידשה את ההתבדלות המוחלטת מעיסוק בעניינים שאינם תורניים במובהק.

בתוך שיחה שמסר השבוע הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבה בכיר מהציונות הדתית, הוא אמר את הדברים הבאים: (ציטוט חופשי)

"החינוך החרדי מצומצם יותר, איננו פתוח לעולם, ההתנהגות וההשקפה של החרדים היא אלוקית כלומר משמים ואיננה טעות ח"ו, לכן יש אצל החרדים הרבה פחות מקרים של ירידה מדרך התורה. אנחנו בציונות הדתית בהנהגה אלוקית אחרת בה יש יותר בחירה לאדם, ואנחנו משלמים על כך מחירים כבדים מבחינה חינוכית, אך זו דרכנו. מי שאיננו רוצה לקחת את הסיכון עבור ילדיו, שילך לחינוך חרדי, שם יש פחות תקלות".

אם להסביר את דבריו במשל בו השתמשנו, החרדים בחרו לגור בעיר מוקפת חומות גבוהות ולהיות מוגנים באופן מירבי, אך הציונות הדתית בגישה לפיה יש לגור דווקא בערים ללא חומה, או עם גדר פשוטה. זו השקפת עולמם, או מתוך מיעוט בערכו של הסיכון המצוי מעבר לגדר, או למרות הסיכון הגבוה.     

ופרצו חומות מגדלי

אך אותה חומה המגנה עלינו טומנת בחובה סיכון, מה קורה כאשר המרחב הבטוח שלנו מתערער? כאשר סוס טרויאני חודר לתוך העיר, כשמתערער החינוך שלנו למושלמות, לאפס תקלות, לטהרה מוחלטת מרוחות זרות, קשה לנו יותר כחברה להתמודד עם "תקלות", עם מצבים בהם הדברים לא עובדים כמו שצריך, אנחנו פחות מורגלים בכך. אם לומר זאת באווירת הימים האלו, אנחנו לא ממש מחוסנים.

אין בדברים הללו ביקורת על החברה החרדית, להפך, במהלך דבריו "הודה" הרב ויצמן כי עיני הציונות הדתית נשואות פעמים רבות אל הציבור החרדי כמצפן רוחני לעניינים מסוימים. בשורות אלו יש ניסיון לנתח את המצב הגורם לציבור לחוש בו זמנית גם כי עיר המבצר שלו היא המקום הטוב בעולם, וגם חרדה לעתידו לאור המכות הנוחתות עליו חדשות לבקרים.

כשהילד המחונן חוזר עם ציון גרוע

כחברה הרואה בעצמה את תכלית הבריאה, אנו חותרים למצוינות ושלמות, החתירה לשלמות קיימת בכל תחום בחיים החרדיים, החל מקיום מצוות בדקדוק מירבי, ועד לשידוכים העלולים להיפגע, אם קיים פרט קטן שאיננו מושלם במשפחת המיועדת. כמו גם במוסדות חינוך, הבוררים בקפידה יתירה את המתקבלים אליהם, ולעיתים אף באופן שרירותי.

החתירה לשלמות, לאפס טעויות, גורמת לנו לתת בשגרה אמון רב במערכות החיים שעוטפות אותנו בקהילה, אך כאשר מגיע השבר, קשה לנו יותר להאמין שאנחנו מסוגלים להתמודד אתו, שהרי התרגלנו למושלמות ומצוינות ללא רבב.

הטענה היא, כי לאור הטלטלות שעברנו, החברה החרדית חוששת ומאוכזבת מעצמה. לא בגלל חסרונותיה, אלא כי הציפיות שלנו מעצמנו גבוהות במיוחד. כמו ילד מצטיין המוציא בכל מבחן ציון 90 ומעלה, ופתאום מקבל 75 בלבד.

איש חכם הגדיר זאת פעם, אנחנו סובלים מהחסרונות של היתרונות שלנו, קחו דקה תחשבו על זה.  

ויזנב בך כל הנחשלים אחריך

מחיר נוסף שאנו משלמים בחתירתנו לשלמות הוא בתחום החינוכי, נער חרדי שאיבד את דרכו הרוחנית, יזכה פעמים רבות לפחות הבנה והכלה מאשר נער דתי הנוטש את דרך הוריו. חוסר ההכלה של הנער החרדי-לשעבר עלול לגרום לו לניכור ושנאה כלפי התורה שעזב. לעומת זאת, העוזבים את העולם הדתי, בדרך כלל חשים פחות מנוכרים לדת, ופעמים רבות מקפידים על קיום חלק מהמסורת.

הנה לכם דילמה חינוכית קלאסית, האם עדיף להעניק חינוך סגור, מצומצם, ללא סלחנות לטעויות, ולהתמודד עם אחוזי נטישה נמוכים (יחסית) אך קשים וכואבים.

או להעניק חינוך פתוח, מכיל, ויש שיאמרו פשרני וסלחני, ולהתמודד עם אחוזי נטישה גבוהים מאוד, אבל הנטישה איננה מוחלטת, ולא מלווה בזעם רב.

האם הפתרון לדילמה הזאת הוא לנטוש את חומות העיר הבטוחות? לא לחתור לשלמות? חלילה!

אנחנו מאמינים בני מאמינים

אם תתבוננו בעצמכם תגלו דבר מדהים. אנו נותנים את אמוננו במערכות רבות כל כך הנראות לנו מובנות מאליהן. מלבד האמונה הבסיסית בבורא עולם המפעמת ברוחו של כל אדם בישראל.

אנחנו מאמינים במשפחתנו, בזוגיות שלנו, בילדינו, בהורינו.

אנחנו נותנים אמון במנהיגים הרוחניים שלנו, ולהבדיל אמון (מסויג) בנבחרי הציבור.

אנו נותנים אמון במדינה שתדע לספק ביטחון, בבנקים ובמערכות הכלכליות שכספנו מופקד בהם.

במערכות החינוך של ילדינו, בכלי הרכב שאנו נוסעים בהם.

ביצרני המזון, בחברת החשמל והמים, ביצרני הרהיטים ומכשירי החשמל שלנו, בקבלנים שבנו את הבתים בהם אנחנו גרים. בכשרויות המקובלות עלינו.

כל חיינו סובבים את היכולת לתת אמון ברמות משתנות באינספור גורמים.

לא מאמינים לי? (הומור פנימי) קחו תרגיל מחשבתי: נסו לרגע לחשוד בכל אחד מהגורמים הנ"ל, משפחה, מערכת חינוך, או יצרנים שונים של מוצרים שסביבכם, נסו לחשוד בהם שכוונתם להרע לכם, הצלחתם? אם כן, חוויתם חוויה מפחידה ובלתי נתפסת.

ובכן אנחנו כולנו מאמינים בני מאמינים, אפילו המחזיקים את עצמם כחסרי אמונה, מוכרחים בעל כרחם להאמין ולסמוך על אינספור מערכות חיים שונות.   

בלי אמון אין אמונה

היכולת לתת אמון קריטית לצורך קיומה של אמונה, היכולת והצורך נפשי להישען ולסמוך על הקב''ה או על הסביבה המשפחתית תלויה ביכולת הבסיסית לתת אמון.

לא נופתע אם נגלה כי מי שבילדותו נפגע מסמכות בה נתן את אמונו, עלול להתקשות בחייו הבוגרים לנהל אורח חיים תקין המבוסס בדרך כלל על אמון במעגלים השונים הסובבים אותנו. פעמים רבות פגיעה שכזו בילדות, עלולה להוביל לאובדן אמונה.

על הקשר בין אמון לאמונה למדתי מפיו של הרב דביר טל, לדבריו, פעמים רבות שאנו רואים נער המאבד את אמונתו ודרכו הרוחנית, כדאי לבדוק האם נפגע מדמות משפחתית או סמכות אחרת בילדותו ובכך היכולת שלו לתת אמון נפגעה.

איך מתמודדים עם המשבר?

אכן החברה החרדית עברה מספר טלטלות שעוררו משבר אמון, ועדיין היא המקום הבטוח והטוב ביותר בעולם עבורנו, כך אומר הציבור החרדי בצורה ברורה בסקר.

אך גם בהיותנו בתוך החומות המגנות עלינו, אל לנו להיות שאננים, עלינו להכין את עצמנו למקרה שחלילה החומה תיסדק שוב. או בקיצור, עלינו להתחסן מפני סכנה רוחנית אפשרית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זו השעה להזכיר לעצמנו ולילדנו: גם כאשר מישהו מפר את אמוננו, אסור שהדבר יגרום לנו לאבד אמון באופן כללי. כאמור, אמון הוא המצרך הבסיסי ביותר לאמונה ולחיים תקינים.

עלינו להיות ערניים יותר, זהירים יותר, מחוסנים יותר, לא להעריץ אף אדם.

אבל, לא לוותר על האמון. לא לוותר על האמונה.

בנוסף, גם אם אנו כציבור חותרים ומעפילים לשלמות רוחנית עליונה, עלינו להכין רשת ביטחון, עבור אותם הנחשלים במעלה הדרך, שלא יתרסקו אל התהום.

לסיום

בסקר נשאלו המשיבים "איך אתם מתמודדים עם בשורות קשות?" באופן אישי, אני פורק התמודדות עם טלטלות בעזרת אמונה ואחר כך כתיבה, ממש כמו שאני עושה כרגע בטור הזה, הכתיבה מארגנת לי את המחשבות בראש.

שתפו אותנו בתגובות אם גם לכם יש הרגל כזה או אחר.