"אני באמת לא מבין איך הגענו למצב הזה, עד עכשיו היה ממש טוב", אמר ישי.
"אתה מתכוון עד שנולדו הילדים, לאט לאט כל הרגש שהיה בינינו התחיל להעלם ואנחנו לא מצליחים להחזיר את ההתלהבות שהייתה" אמרה נרקיס.
"ההתלהבות שהייתה לכם מהקשר והתחושות הנעימות שהיו לכם זה דבר מבורך ויקר.
מצד שני, דווקא ההתלהבות עצמה היא זו שאולי בעצם גרמה למשבר בחייכם.
ההתלהבות הזו העבירה לכם מעין מסר, שהקשר מתרחש מאליו ללא עבודה וללא מאמץ", הסברתי.
"באמת לא התאמצנו. הכל זרם חלק. הכל היה ספונטני. היה לנו כיף רק מעצם העובדה שבכלל נפגשנו" אמרה נרקיס.
"יכול להיות שאם אנחנו צריכים להתאמץ על מנת שנוכל להגיע לאותה ההתרגשות, אז אולי הקשר לא מספיק טוב, אולי אנחנו כבר לא מתאימים" אמר בעצב ישי
כל הסיבוך הכל כך מוכר הזה, נובע בסך הכל מתפיסה לא נכונה של קשר זוגי.
הרבה זוגות מתחילים עם חוויה של "כימייה", "זרימה" ביניהם ומאמינים שהתענוג בקשר מתרחש ממילא, ללא מאמץ, פשוט מעצם הקשר.
ברגע שההתלהבות דועכת, הם מיד מתאמצים לנסות ולמצוא שוב את נקודת ההתלהבות וההתרגשות הזו, נאבקים להגדיל את העונג שיוכלו לקבל מהקשר ואז הם מנסים לצאת לטיולים רומנטיים, ללכת למסעדות, לקנות זה לזו מתנות, לעבור בית ועוד הרבה ניסיונות לייצר חידושים והתלהבויות אבל זה לא באמת עוזר.
זה מחזיק זמן קצר ושוב הם חוזרים לאותה התחושה "משהו שם נגמר"
המאמצים שנעשים לשם החזרת תחושת החיות, נחווים פנימית כחוסר קשר ואולי גרוע מזה כחוסר התאמה, כי אם צריך להתאמץ בשביל להרגיש, אז משהו פה כנראה מקולקל.
זו תפיסה שגויה!!!
חשוב להבין. כאשר בן הזוג אומר שהוא לא מרגיש התלהבות מהקשר, הוא בעצם חושב על עצמו בסופו של דבר ולא על השני.
כל אחד מחפש איך הוא "מקבל" מהקשר, מה הוא "מרוויח" וככל שתגדל ההנאה וההתרגשות אז הרווח יהיה גדול יותר וזו תפיסה שגויה מיסודה.
התפיסה הנכונה היא:
קשר בין איש לאשה אמור להוציא אל הפועל את המקומות הגנוזים החיוביים שבעזרתם הם יבנו יחד את הקשר ואת המשפחה שלהם.
הם צריכים להתחבר למקום של הנתינה, לשמוח בזה שיש להם קשר שמאפשר להם לבטא את טוב ליבם, את השמחה באחר, את ההזדהות, את הרצון לעזור.
עצם הרצון שלהם להשקיע מכוחותיהם לבניית חיים משותפים זה עם זו, גורם להנאה ולהתלהבות.
בנקודת האמת, בנקודת החיבור ביניהם, חיפשו ישי ונרקיס קשר שירומם אותם ויוציא לפועל את התכונות הטובות שבהם, אבל בגלל תפיסה מוטעית הם נשארו בנקודה של מה הקשר יתן להם.
עליהם להתפתח לעבר השלב הבא.
אם כל אחד מהם יוציא את עצמו מהמרכז, יהיה רגיש יותר לנוכחות השני, הוא יוכל לשים לב עד כמה הוא חש שמחה על עצם קיומו של השני בחייו, כי עצם נוכחותו של השני מאפשרת לו להוציא מתוכו חלקים טובים.
כך ממילא, מחשבה על קשר מוצלח מקרבת אותם אחד לשני ולא מרחיקה אותם.
המחויבות שלהם זה לזו היא הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לתת זה לזה, כך הן יכולים לסמוך ולהשקיע בקשר ללא חשש.
ברגע שזו התפיסה שתהיה בתודעה, היה אפשר להגיע לקשר עמוק יותר.
הטור נכתב בהשראת המאמר המרתק של הרב יצחק שפירא: "השמחה במעונו" בשיתוף עם אישי היקר