אני כזאת שמנה. פעם עשיתי המון ספורט. כשעוד הייתי רזה. היום כבר עליתי במשקל אז אין לי כח. התעייפתי. זה ממש קשה להזיז גוף כבד כל כך.

אני עצובה ובא לי רק לבכות אבל גם לזה אין לי כח. אז אני רק בדיכאון ושוכבת על הספה. עוד מעט פסח אני אוהבת את החג הזה אבל גם שונאת אותו כל כך. הוא מבשר לי על בוא הקיץ.

בקיץ קשה לי יותר להסתיר את הגוף עם שכבות של בגדים שמטשטשים לי את השומן. אני אלך ברחוב וכולם יראו איך שאני נראית.

ומה יגידו?

אפס מודעות עצמית. בחורה כל כך לא בריאה.

בחורף כיף להתעטף במעיל ובעוד שכבות ואז לא רואים את הגוף הענק שלי. אני רואה אנשים אחרים מדברים על הבית. על לימודים. על המשפחה ועל תוכניות לעתיד. והראש לי תקוע באוכל. כל היום חושבת על אוכל. על הקלוריות. על המשקל. על המראה הדוחה שלי.

אני חייבת לתפוס את עצמי ולשלוט על הגוף שלי. זה הדבר היחיד בחיי שאני עדיין מצליחה לשלוט עליו. אין מצב שאני אעלה עוד במשקל. אני רק רוצה להיעלם. אני תופסת כל כך הרבה מקום כשאני מגיעה לאירועים ולא מסוגלת לרקוד מרוב הבושה.

לכן באירועים אני משתדלת לא לבלוט ואם אני אקח מהבר זה תמיד יהיה בצלחת הכי הכי קטנה שאפשר. ורק עם כפית קטנה.

בושות. שלא יראו כמה שאני זוללת בלי הכרה.

זה כל כך מוזר לראות אנשים אחרים שמרגישים בנוח עם עצמם ויש להם ביטחון. ומנצלים את החיים עד תום. מחייכים. רוקדים. שמחים. אוהבים. אולי הם פשוט לא מודעים לעצמם. אני מודעת ממש.

מדי פעם אני יוצאת להתאוורר מחוץ למחלקה. השבוע ירדנו עם טובי וישבנו על הספסלים בכניסה לבית החולים אבל אז הרגשתי שזה חזק ממני ונעלמתי להן. הקולר בחדר מיון קרץ לי כל כך.

המראה שלו מעוותת את הגוף השמן שלי ורק הוא נותן לי תחושה שאני רזה. כשהייתי בבית אהבתי שעות להסתכל על עצמי דרך ההשתקפות במראה של מכסה הסיר במטבח. יכלתי לשחק עם המכסה מכל מיני זוויות כדי לראות איך אני נראית יותר ויותר רזה. פחות ופחות תופסת מקום בעולם.

אני כל כך מתביישת בגוף הענק שלי.

בקיצור הצלחתי לרוץ במהירות לקולר וישבתי מולו.

הוא החבר התומך שלי. רק הוא מבין אותי ומראה לי את מה שאני רוצה לראות.

טובי נבהלה היא התחילה לחפש אותי ולקרוא לי בשמי. שמעתי אותה קוראת לי אבל לא יכלתי להפסיק להסתכל על המראה שלי דרך ההשתקפות.

ככה אני רוצה להראות.

בדיוק כזאת רזה. בדיוק כמו שהוא מראה לי. חצי לפחות מאיך שאני נראית עכשיו. כשאחת החברות שלי אמרה לטובי שיש מצב שאני בקולר היא הגיעה ואמרה לי שחוזרים למחלקה והיציאה הסתיימה. ידעתי שהאבטחה כבר יודעים מזה שנעלמתי.

ועכשיו האחות הכללית תשאל ותברר מה קרה. והד"ר יעודכן. ויבטלו לי את היציאות לכמה ימים. אבל זה היה חזק ממני.
רק בן אדם שמן יבין אותי ואת הניסיון הזה.

כרגע, הדבר שישמח אותי יותר מכל זה אם אני אצליח לרדת במשקל עוד 10 קילו. זה הדבר שיתן לי סיבה לחיות למרות שכולם אומרים לי שזה הקול של ההפרעה.

אה סליחה שכחתי להציג את עצמי,
נעים מאד,
יעלי, מאושפזת במחלקת הפרעות אכילה.
בת 16 שוקלת 34 קילו.