ביום שישי שעבר, לאחר שעברנו את האירועים הקשים, היה לי רגע של קורת רוח. במשך השבוע התנקזו כל רגעי הפחד, החששות והחרדות אצל התלמידים והוריהם, חלקם ניסו למצוא פורקן באמצעות הפגנות זעם, הבעת כעס וטענות כלפי הממשלה ועוד, חלק אחר העדיף להסתגר בבית עד יעבור זעם... ועוד כיונים והחלטות מגוונות שלא באמת נותנות מענה הולם ונכון.
ואז, בסוף השבוע, בתזמון מושלם , נערך אירוע רב רושם, חנוכת אמבולנס זק"א בעירנו חדרה .בחרנו לעשות את הטקס ברחבת בית הספר היסודי 'מדעים ויהדות', בנוכחותם של התלמידים שנטלו חלק פעיל ואקטיבי באירוע . יחד עם התורמים משפחות פרץ – ואזוראל ממרקו- צרפת, ראש העיר, הרב הראשי, מפקד משטרת חדרה, מפקדי זק"א, ועוד מכובדים רבים .
הרגשתי כי לא היה דבר יותר מתאים מאשר אירוע כזה, בתקופה שכזו. ולמרבה הפלא הוא זה שנתן מענה ופתרון הולם לאנדרלמוסיית ההרגשות בתקופה זו.
כולנו מייחלים שלא נזדקק לאמבולנס מהסוג הזה לעולם, אבל המשמעות המיוחדת שהאירוע הביא לידי ביטוי – הנתינה – היה המסר החזק ביותר והטוב ביותר, בכדי לתת רוגע שלווה ותחושת ביטחון! כוח הנתינה הוא התרופה הטובה ביותר לקשיים, לפחדים, ולכל מצוקות החיים.
מול חששות התלמידים וההורים, כשמתחברים לנתינה, מנווטים את כל ההרגשות לכיוון החיובי, אין יותר יעיל מזה, מניסיון. ראיתי כיצד הילדים קיבלו תחושת רוגע ובטחון מתוך החיבור אל כוח הנתינה!
•
מעניין לעניין באותו ענין, נתקלתי בכתבה מרגשת עד דמעות, סיפורם של אייל וסיגלית שאיבדו את בנם איתם בן העשר בנסיבות טרגיות. אחרי שלא יכלו לתרום את איבריו קיננה באב מחשבה אחת - לתרום בעצמו ולהציל חיים של אחרים! כשהוא נתקל בבקשתו של חברו לעבודה ניר מלכה שנזקק לתרומת כליה מיידית, אייל לא היסס, הם עברו יחד תהליך מורכב שהסתיים לפני כחודש וחצי בהשתלה מוצלחת בבית החולים בלינסון, ויצר ביניהם ידידות נפש.
אייל איבד את הדבר היקר ביותר, והוא מתנחם דווקא בנתינה, בתרומה של בשר מבשרו לזולתו. שימו לב למשפט של אייל שנראה לכאורה כמו שגיאה תחבירית, אבל הוא הדבר האמתי ביותר: "באחת השיחות אמרתי לניר (מקבל תרומת הכליה) אני תורם לך כליה קודם כל ממניעים אגואיסטיים שלי, אחרי שאיתם עזב אותנו, חשתי צורך עז עמוק בתוכי להציל חיים, לתת מעצמי, מגופי. כעת אני חש שסגרתי מעגל שהיה מאוד מאוד חשוב עבורי"!
•
עומדים אנו בימים אלו של ערב חג הפסח. ההלכה הראשונה בהלכות פסח היא נתינת "קמחא דפסחא", לדאוג לרווחתם של העניים והנזקקים שיהיה להם כדי לחוג את החג בשמחה. כך גם בתחילת ליל הסדר אנו יוצאים בקריאה "כל דיכפין ייתי וייכול", כל רעב יבוא ויאכל. "כל דצריך ייתי ויפסח", כל מי שצריך וזקוק יבוא ויצטרף אתנו לפסח.
מדוע דווקא בפסח מודגש הנושא של הנתינה לזולת? מדוע דווקא בפסח אנו יוצאים בקריאה כזו ופותחים את הדלת לכל הנזקק?
אשתף אתכם במה שאני הרגשתי באותם רגעים מרוממים בטקס בבית הספר, אם אתה רוצה באמת להרגיש בן חורין, משוחרר מכל המועקות והקשיים, להיות חופשי מהפחדים, מהחששות, מרגשות הנקמה והאשם, יש פתרון: הנתינה!
בחג הפסח, בו נבחרנו לעם , הקב"ה מבקש מאיתנו להרגיש בכל שנה בן חורין מהעבדות, אם זו עבדות מצרים, ואם אלו הם המייצרים הפנימיים של כל אחד ואחד בכל דור ודור. הקב"ה מבקש שננקה את הלב, את ההתחברות, את הנשמה. הפעולה המעשית שמביאה לזה היא הנתינה לזולת, לפתוח את הדלת, ובעיקר את הלב – לזולת!
•
בימים אלו אנו זוכים להשתתף בפרויקט "חג שבע –לילדים" יחד עם מו"ר רבי יצחק דוד גרוסמן בו אנחנו עושים כל מאמץ שלא יישאר ילד רעב שלא תהייה משפחה עם חסרים לחג. גם כאן אני רואה בחוש על המתנדבים והתורמים את שמחת החיים המיוחדת שהנתינה מעניקה להם. מלבד השכר העצום לנותני הצדקה, וזכותם הגדולה בעוה"ז ובעוה"ב, האדם עצמו זוכה לרוגע ואושר ושמחה פנימית באמצעות הנתינה.
מי שיודע לחלוק מעצמו, הוא האיש המאושר עלי אדמות. ככל שאתה נותן יותר אתה אוהב יותר, מתחבר יותר, בריא יותר ושמח יותר. זו מציאות בדוקה ומנוסה.