כנס הקיץ של הכנסת יפתח היום (ראשון) כשליבו שאלה מרכזית אחת: האם ממשלת בנט-לפיד תשרוד עד יומו האחרון? מבחינת השחקנים הפוליטיים, בקואליציה ובעיקר באופוזיציה, הנחת העבודה שהיא שהתשובה שלילית ושהממשלה בדמי ימיה. בהנחה, מבוססת, שלא תוקם ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית - אנחנו לקראת מערכת בחירות נוספת, חמישית בשלוש שנים. ניגע במצב הרגיש ממאבקי כוח בין דמויות פוליטיות בכירות:
נפתלי בנט VS יאיר לפיד
ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי חברים טובים, זו הייתה הסיבה הראשונה להקמת הממשלה. אבל, בסופו של דבר, כששניהם ייאבקו על תפקיד אחד - היה ברור שהחישובים הפוליטיים יקחו כל אחד למקומו.
אז שימו לב למצב הנוכחי: אילו חבר כנסת נוסף מימינה יפרוש מהקואליציה והכנסת תתפזר, ע"פ ההסכמים הקואליציוניים ראש ממשלת המעבר יהיה יאיר לפיד. בימינו, כשבחירות לא מבטיחות ממשלה ביום שאחרי, זה יכול לקחת מספר חודשים רב מהצפוי.
לכן נפתלי בנט מתחיל לעשות מיני חזרה לגוש הימין, עם התבטאויות חריפות נגד רע"מ ו'דחיקת מנסור עבאס לפינה', כדי שאם ממילא הממשלה קורסת - מי שיפילו אותה יהיו מאזן גנאים ו-וואליד טאהא - ולא שירלי פינטו או ניר אורבך. במצב כזה, יו"ר ימינה ישאר בתפקידו עד שתושבע ממשלה חדשה בישראל.
לפי גורמים פוליטיים, בעקבות הפרשנות המשפטית הזו ראינו את העלייה להר הבית של חבר הכנסת יום טוב כלפון מימינה ביום העצמאות; לכן המסרים התקיפים לרע"מ עוברים בפומביות בישיבת הממשלה ולא בשיחה צדדית. כי אם כבר לפרק - לפחות שהכסא ישאר.
בנימין נתניהו VS בכירים בליכוד
ראש האופוזיציה היה כבר עם רגל וחצי בקברו הפוליטי, כשחתר לעסקת טיעון מקלה עם היועמ"ש הקודם, אביחי מנדלבליט. אלא שפרישת עידית סילמן טלטלה את הספינה הפוליטית, והביאה את נתניהו שוב למוקד השיח, כאשר בבית קיסריה מצפים לחזור לכהונה שלישית, גם אם לא תהיה ארוכה כשנייה.
נתניהו מעדיף בחירות, מתוך הנחת עבודה שהפעם הימין סוף סוף יגיע ל-61 המיוחלים ואותו ללשכת ראש הממשלה "בלי רוטציות ובלי מוטציות", כדבריו בעבר. מנגד, בכירים אחרים בליכוד, שכבר היו מוכנים להסתער לקרב על ראשות המפלגה עם פרוץ המגעים לעסקת טיעון, מרגישים שאם נתניהו יצליח - הגעתם לראשות המפלגה תידחה במספר שנים טובות.
לכן ישנה העדפה אפילו לתת לבני גנץ את ראשות הממשלה בכנסת הזו, להשאיר את נתניהו "לא לגמרי בעניינים" ואז להמשיך לנהל את המערכה מתחת לפני השטח, עד לפרישת היו"ר הבלתי מעורער. כפי שכבר נכתב כאן בעבר, קשה לראות את יו"ר כחול לבן מסכים להיות 'המשיח' של בכירי הליכוד בשביל ממשלה שעבורו תהיה חסרת אחיזה.
משה גפני VS בצלאל סמוטריץ'
הקרב השלישי הוא פנימי בגוש הימין, במשחק חילופי האשמות שמכין את הקרקע לחזרה למאבק על קול הצעיר החרדי. יו"ר יהדות התורה מתבטא בשבועות האחרונים פעם אחר פעם, כולל כאן ב'כיכר השבת', נגד יו"ר הציונות הדתית על אחריותו העקיפה להקמת ממשלת בנט-לפיד. עבור גפני המטרה פשוטה: להעביר מסר לבוחרים החרדים שסמוטריץ' לא היה ולא יהיה למענם גם אם יבחרו בו, ובתור הוכחה - מלחמתו ברע"מ ובמנסור עבאס, שהובילה לגזירות קשות על המשפחה החרדית.
מנגד, סמוטריץ' כבר מדמיין קידומת דו-ספרתית בבחירות לכנסת ה-25, כששני דברים לצידו: 1. היותו המנהיג היחיד בחברה הדתית לאומית, בהנחה שימינה תתפרק או תעבור שינויים משמעותיים. 2. הנוער החרדי מתבטא בעמדות ימניות חריפות, ומתגודד סביב חברי הציונות הדתית בשלל ביקורים, בראשם חבר הכנסת איתמר בן גביר.
אם בבחירות הקודמות, החברה החרדית איבדה בערך מנדט למפלגת הציונות הדתית, החשש כעת הוא שהנטישה תתרחב. האסטרטגיה של גפני, יש לומר, לא מסייעת לו בינתיים, עם התנהלות מנסור עבאס שהולכת גם לכיוון המדיני, ולא רק לאזרחי, בטח עם הפיגועים בבני ברק ובאלעד.
מנסור עבאס VS איימן עודה
המאבק הרביעי יכול להיות, במובנים רבים, מה שיכריע את גורל הבחירות הקרובות, ויש שיאמרו אף מעבר: את עתיד שיתוף הפעולה בין החברה הערבית ליהודית במדינת ישראל. יו"ר רע"מ מנהל בימים האחרונים מסע תקשורתי שמטרתו חזרה לבסיס הציבור שלו, עם תמיכה מוחלטת בדרישות ירדן באשר להר הבית.
עבור עבאס אין מספיק פעולות שנעשו בימיו בקואליציה כדי "למכור" את הרעיון החדש של רע"מ שוב לציבור הערבי, ובהתבסס על תוצאות הבחירות הקודמות, עם אובדן של אלפי קולות בודדים - הוא ומפלגתו לא יצלחו הפעם את אחוז החסימה.
מנגד, ברשימה המשותפת, שמחים מכישלון רע"מ, שלכאורה מוכיח את טענתם, ש"הממשלה הציונית מפלה ערבים". אם זה המצב, ואנו מתקרבים לשוויון פוליטי רעיוני בבחירות הקרובות, אזי שהמשותפת תוכל להציג דרישות משמעותיות ומרחיקות לכת בהרבה מרע"מ בתמורה לתמיכה בממשלה.