השידוך הזה יהרוס לה את החיים

"רציתי להפתיע אותך. הפתעה כפולה!", העיניים שלה נצצו בברק ואור. "גם שהתארסתי. וגם עם בן דוד שלך!".

ולי. לא היה מה לומר. "מדהים!", מלמלתי בלאט. מתוסכלת מאד.

אני כבר יומיים לא מצליחה להתנתק מהמחשבה שקורעת אותי מבפנים, איך, איך זה קרה? הרי אנחנו החברות הכי טובות איך היא לא אמרה לי מילה, מה הפתעה עכשיו? מה קשור הפתעה כזו בתחילת החיים? למה נראה לה שזה מפתיע או משמח אותי?

הרי אני ורק אני יודעת את האמת לאמיתה, נכון אמנם הוא בן דוד שני שלי, משפחה נהדרת, וגם הוא חבר טוב של אחים שלי, אבל... בכל זאת, מה שאני יודעת היא לעולם לא תדע, גם אף אחד לא יאמר לה, כלום. היא תצטרך לגלות זאת בעצמה.

מצד אחד האגו שבי אומר, אוקיי בחירה שלה, בעיה שלה, היא לא שיתפה, לא אמרה מילה, מלבד זאת שלפני שבוע אמרה לי שהיא מכינה לי הפתעה אבל לא חשבתי בסדר גודל כזה, או יותר נכון זו היא שתפתיעה את עצמה, בעתיד.

אולי אני סתם קצת מקנאה, חשבתי על זה, אבל לא, לא! לא במקרה הזה, כאן אני ממש בטוחה שנפלה כאן טעות, טעות חמורה בעייני, אבל מי אני שאגיד, ואולי אני בעצמי טועה.

ואם אגיד יחשבו שאני מקנאה, אבל אני לא...

במו עיניי ראיתי את התקפי החרדה שלו, איך הוא מתנהג בשעת משבר, זו לא תופעה חד פעמית שתחלוף, זו בעיה התנהגותית שלא תחלוף, היא מלווה אותו כל חייו, הוריו לקחו אותו לרופא פרטי על מנת להשיג את מרשמי הכדורים שהמליץ לו הפסיכיאטר על מנת לא לפגוע בחייו בעתיד, כן, גם כן 'העתיד' הזה... בדיוק 'הזה' שאוכל לי את הלב עכשיו.

והיא, ולא בגלל שהיא חברה שלי, חברת נפש, אני יודעת כמה עדינה היא, נעימה, היא לא תתמודד עם דבר כזה, ממש לא, המבנה האנושי שלה, החומר ממנו היא עשויה, לא נוגע בהתמודדיות מעין אלו... הוא בחור טוב אבל לא בשבילה.

מה אני אמורה עכשיו לומר לה: "תקשיבי הוא על כדורים, הם מסתירים, תברחי, תצילי תצמך..."?

די זהו הצלחת נשברה, כולם בעננים, ואמא שלו... אוי כמה דמעות, יותר נכון נהרות של דמעות היא שפכה על הילד הזה, ואכן הצליח לה.

ואולי אני באמת צריכה להתבונן מהצד להבין שאני לא כלום, אין כאן דבר וזה מה שנגזר, ובעצם מי אני, ה' מזווג זיווגים.
אבל מבפנים אני נקרעת, מה יהיה ביום שהיא תגלה שידעתי ולא אמרתי, אז נכון יש לי תירוץ לא שיתפת אותי, ואז אחשב בעיניה כמו כולם שהסתירו ממנה..

ואולי, ואולי... גם אתן את הדין.