הנערה שברחה פרק י': טבילה מרגשת במקווה טהרה

פרק עשירי במסכת חייה המרתקת של טוני. עוד צעד גורלי שיהפוך אותה ליהודיה כשרה

רבקי קמינקר | כיכר השבת |

פרק א': הנערה שברחה מן המנזר

פרק ב': אתמול היה יום כיפור!

פרק ג': מזוזה בפתח החדר במנזר

פרק ד': "את גויה!!!"

פרק ה': את משחקת באש!

פרק ו': הבריחה מן המנזר

פרק ז': אש לוהטת של נרות שבת

פרק ח': האוכל שגרם לה להקיא...

פרק ט': פגישה עם הרבי, הכומר כועס

פרק י': טבילה מרגשת במקווה טהרה

פרק י"א: טוני הופכת לטובה ומתחתנת

תקציר הפרקים הקודמים:

טוני מגלה את העם היהודי, ובצעד אמיץ במיוחד בורחת מן המנזר השמור בו הייתה נזירה מצטיינת. בבריחתה היא מגיעה למשפחה יהודית בלונדון.

ע ברו שבועות וימים, בבית משפחת וויינבאום הכל זורם כרגיל. נוכחותה של טוני בביתם הייתה לדבר שיגרתי לחלוטין ואף אחד כבר לא שאל שאלות שעלולות להביך אי-מי. פנימה, בלבה של טוני, שום דבר לא יכול לזרום כרגיל.

הסערות הפנימיות לא מניחות לה, המחשבות על העתיד בחייה החדשים לא נותנות לה רוגע. היא כבר לא צעירה, היא צריכה להשלים פערים על מנת שתוכל להמשיך לצעוד בדרך בה היא בחרה, דרך שהכללים והמנהגים בה שונים מכל מה שחונכה, הכירה וידעה קודם.

לאחר מחשבות רבות ודיונים, בניסיון להגיע לפתרון הטוב ביותר בשבילה, החליטה טובה לעלות לארץ ישראל. שם – בארץ היהודים, מסובבת באחיה היהודים – תוכל להתחיל לחיות חיים יהודיים, כמו שצריך.

היעד: מכון אלטה לבעלות תשובה בצפת

"על מנת שאוכל לממש את חוק השבות, לפיו כל יהודי זכאי לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה כאזרח, הייתי זקוקה לאישור או מסמכים כלשהם שיעידו על יהדותי, וכאלה לא היו לי. סענדי וויינבאום הפנתה אותי לבית הדין הרבני בלונדון, שם אוכל להסדיר את כל האישורים הדרושים.

"צלצלתי לבית הדין, נקבעה לי פגישה. הורו לי להצטייד בהעתקים של מסמכים שמעידים שאמי יהודייה, וכבתה גם אני כזאת".

לנערה עם חיים מפותלים כל כך כמו של טובה, לא פשוט היה להשיג מסמכים כאלה. אמה התכחשה ליהדותה. לא היו לה מסמכים כאלה. טובה הסבירה את כל העניין לרבני בית הדין, סיפרה להם הכל – כולל הלימודים במיניסוטה והמשבר שגרם לה לעזוב את הקולג'.

"הם היו מאוד נחמדים אלי", משחזרת טובה את המפגש ההוא. "שלושה רבנים ארוכי זקן, דיברו ביניהם באידיש מתגלגלת. אלי הם דיברו באנגלית, כמובן. הם שאלו אותי שאלות, בחנו את ידיעותיי.

הודות לוויכוחים הסוערים שניהלתי עם הרב מאניס במשך שעות, צברתי ידע רב. הייתי צמאה לדעת, מוכרחה להשלים את מה שהחסרתי בעל כורחי במשך כל שנות חיי. כבר לא הייתי ילדה, הייתי ממש אישה שכבר עברה חצי יובל שנים.

"חודש לאחר מכן נקבעה לי פגישה נוספת בבית הדין, עם אותם הרבנים-דיינים. למרות יראת המעמד והמתח ממה שהם עלולים להחליט לגבי ההמשך, הרגשתי ממש נוח בחברתם. הם חייכו כל הזמן, הרוגע בפניהם הקרין עלי את השפעתו".

"יש לך חבר?" שאל אב בית הדין.

טובה צחקקה לעצמה. לה? חבר? הרי הנצרות אוסרת עליה להינשא בכלל. לא היה לה שום קשר עם גבר זר והיא אפילו לא חשבה שאי פעם תכיר אחד כזה. קל וחומר שבחורות כמוה לא חשבו בכלל על חתונה, בית, ילדים. במסגרת הכת לא הייתה להן שום זכות לחיים פרטיים-עצמאיים.

שלושת הרבנים שאלו אותה עוד כמה שאלות, על מנת לבחון אם הרצון שלה להוכיח שהיא בת לעם היהודי לא נובע ממניעים אישיים אינטרסנטיים. הסיפור שלה לא היה פשוט, שכן אמה לא הראתה שום נכונות להצהיר שהיא יהודייה. נאמר לה, לטובה, שייתכן והיא תאלץ לעבור גיור.

בשבילה זו הייתה מכה. התחושות הקשות של ההתחלה שוב הציפו את ליבה ובלבלו אותה. למה לה להתגייר? הרי היא יהודייה מלידה.

"זה פגע בי מאוד!" היא מעידה כיום.

הרבנים הוסיפו לעיין במסמכים שהיא הצליחה להשיג. פתחו תיקים ישנים, השוו מסמכים, התלחששו מעט ביניהם. והיא עומדת מולם, סוערת ומתוחה, רוצה כבר להגיע אל סוף התהליך המתיש הזה. אחד מהם הרים סוף סוף את ראשו ובחיוך דק אמר לה: "דרישת שלום מאחותך..."

טובה נותרה המומה. מאין מכירים אותם רבנים אורתודוכסים מלונדון את אחותה הנוצרית מברמינגהם?

הם לא השאירו אותה במתח זמן רב והסבירו לה שהיא – אחותה – הגיעה אליהם לפני שנים מספר לשם אותה מטרה שטובה הגיעה אליהם. בדרך עקיפה זו נודע לטובה שאחותה עלתהלארץ ישראל עם הדוד. אותו דוד שהציע לטובה עצמה לטוס עמו לישראל, אך היא ענתה לו בסירוב עיקש.

היא, אחותה, הכירה בחור מישראל, נישאה לו ועלתה להתגורר בארץ ישראל,בקרית שמונה. יש לה גם ילד.

לא, היא לא חיה כשומרת תורה ומצוות לצערנו, אבל לפחות חזרה ליהדותה, לעמה, לארצה.

המידע הזה הרגיע את טובה במקצת. גם הבשורה על אחותה שימחה אותה, אך בעיקר הקלה עליה העובדה שהרבנים מכירים את הסיפור שלה, הם כבר התעסקו בחומר הזה ויודעים על דבר יהדותה של אמה.

עיני התכלת של טובה נוצצות פי שניים שעה שהיא סוחפת אותי אל אותם רגעים רחוקים: "הרגע הנכסף הגיע. אישרו אותי כחלק אינטגרלי מהעם היהודי, נקבע שאני יהודייה מלידה!"

ב פתח מקווה הטהרה הלונדוני עומדת נערה יהודייה. נערה שרק לא מזמן גילתה שהיא בעצם יהודייה. נערה שעדיין לא לגמרי בטוחה שהיא רוצה להיות יהודייה...

השעה עשר. הם קבעו להיפגש כאן, בפתח המקווה בשעה הזו. היא נמצאת שם כבר דקות ארוכות, מידי ארוכות. הם עדיין לא מגיעים.

"למה את עומדת פה, טוני?" קורא אליה קול מנבכי נפשה הסבוכה.

"המממ.. כך קבענו בבית הדין, שאלך לטבול במקווה" ממהר קול שני לענות.

"מקווה? מה זה זה מקווה בכלל, טוני?" קיבל הקול העמוק טון לעגני.

טובה הוכרחה להודות לעצמה שהיא אכן איננה יודעת מה זה המקווה הזה ולשם מה היא באה. אמרו לה לבוא אז, היא פשוט באה.

"את בן אדם חופשי, טוני. למה את עומדת ומחכה פה? את יכולה לקום וללכת", המשיך הקול להצליף בה "למה את עוד פה? את בטוחה שאת רוצה לעשות מה שהם אומרים לך?"

"טובה, חכי כאן. זה יהיה לך לתועלת!" הקול השני לא מתייאש כל כך מהר.

"טוני.." "טובה..." ושוב פעם "טוני.." "טובה..." – מלחמה של ממש התחוללה בתוכה. היא רצתה לברוח, רצתה לעזוב אבל לא הצליחה לזוז משם.

היא החליטה להישאר. הדיינים קבעו שעליה לטבול במקווה ללא ברכה, כיוון שנפשה, נשמתה הייתה שקועה עמוק מידי בכוחות הטומאה. עוד קבעו כי אסור לה להתחתן עם כהן. "תינוק שנשבה" פסקו עליה בתוקף הלכתי שאין עליו עוררין.

היא החליטה להישאר ולעשות מה שהם יאמרו לה. "זה טוב שיהיה לך נייר שיעיד שאת יהודייה. אולי זה יהיה לך לתועלת מתי שהוא..." הסכים גם החלק ה'טוני' שבה.

לאחר דקות ההמתנה שהיו נראות לה ארוכות כל כך, הגיעו סוף סוף שלושת הרבנים וכולם נכנסו פנימה. הם אמרו אתה יחד 'שמע ישראל' ואת שלושת הפרשיות.

"את כרגע עוברת תהליך של לידה, מחדש", הסבירו לה, "את כמו עובר ששוהה במים ברחם האם. המים מקיפים אותו מכל עבר, מיטיבים אתו ועוזרים לו להיוולד לעולם".

"זה כבר ממש הצחיק אותי", מספרת טובה בחיוך רחב. "כל ההסבר של המים והלידה המחודשת היה מוכר לי. מוכר לי מאוד. זה בדיוק מה שלימדו אותנו בתור מיסיונרים, להסביר לאנשים אותם הטבלנו לנצרות, להבדיל מיליוני הבדלות".

אפילו שהיא צחקה, אפילו שהיא הסתכלה על העניין הזה במבט משועשע וטיפה מזלזל, היא יצאה מהמקווה רועדת מבכי. הבלנית, שלא הכירה אותה כלל, חיבקה אותה בחוזקה ושתיהן בכו בהתרגשות.

"הרגשתי כמו בשבת הראשונה", מספרת טובה, "תחושה עילאית בלתי מוסברת. בלי לרצות, בלי להתכוון, בלי לעשות שום מאמץ – הרגשתי שאני יהודייה, כך אשאר וכך אני רוצה לחיות. רק כך!"

"לפני שיצאנו מהמקווה, כשבידי פיסת נייר שהיא יקרה לי מכל, אמר לי אב בית הדין להקפיד לתת צדקה כי זה סימן לנשמה יהודית".

המשך יבוא...

]]>

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית