אם יש רגע מכונן בחיים זה הרגע בו בני הזוג מתבשרים כי תינוק עתיד להתווסף לתא המשפחתי. בין אם זה תינוק ראשון, שאז השמחה כפולה ומכופלת, ובין אם זה תינוק שמצטרף לעוד אחים ואחיות – תמיד תהיה התרגשות וציפייה לבואו.
>> למגזין המלא <<
לא בקלות באה לנו הכתבה. הראיונות ולאחריהם שלב הכתיבה, לא היו קלים כלל. לא בכל יום פותחים את הפצעים במקומות שאמורים להיות משמחים. לא בכל יום מסכימות נשים אמיצות לחשוף בפנינו את מה שידוע לרבים בשם "לידה שקטה", אך מוסתר עמוק מתחת לשטיח.
קשר של שתיקה
הנושא שלא מדובר נמצא כמעט בכל משפחה, רבות הן הנשים שחוו זאת, בין אם מדובר בהפלה ובין אם מדובר בלידה שקטה. בישראל ישנן עשרות לידות שקטות בכל שנה, כשהממוצע לערך עומד על חמש אחוז מתוך אלף לידות. בכתבה שלפנינו, נשים שילדו לידות שקטות פותחות לנו צוהר ומשתפות את התהליך שעבר עליהן באומץ רב.
לידה שקטה הינה הולדת תינוק ללא רוח חיים (ל"ע) משבוע עשרים ושתיים להיריון ובמשקל של למעלה מחמש מאות גרם. התינוק יכול להיוולד בלידה רגילה אך לרוב כבר יודעים מראש שאין לו דרכי נשימה מסודרות וכי הוא ייוולד מבלי שיוכל לנשום את אוויר העולם.
בשנת 2016 תוקן חוק המורה כי לידה שקטה הינה כמעט כמו לידה רגילה וכל הזכויות שמגיעות לאישה יולדת מגיעות גם לאישה שילדה לידה שקטה (ליתר פירוט ולמיצוי זכויות יש להתייעץ עם איש מקצוע מוסמך). בפועל, בגלל שהנושא מושתק ואין לו מודעות חברתית, לא קודמו יותר מדי זכויות למענה של האישה היולדת בלידה שקטה. נראה כי הגיע הזמן...
'מזמור לתודה' בחדר הלידה
"התחתנתי בגיל מאוד מוקדם וילדתי לפני גיל תשע-עשרה", משתפת שירה מרגלית, "שמחנו ממש שעוד מעט הולך להיות לנו ילד משלנו. לאורך כל ההיריון הכל היה תקין. בתאריך המשוער של הלידה לא הרגשתי תנועות עובר. כשהגעתי למיון, אמרו לי ש'זהו, לעובר אין דופק'. לא הספקתי לעכל את זה וכבר יילדו אותי בלידה טבעית כאשר אנחנו יודעים שאני יולדת ילד ללא רוח חיים.
"בלידה כל המשפחה הייתה לצידי ובכו. בעלי ואני החלטנו להגיד תודה על מה שיש. שאני בסדר ובחיים, ואמרנו 'מזמור לתודה' בחדר הלידה".
איך מתחזקים אחרי כזה מקרה?
"אחרי הלידה התחלנו ללמוד ספר בגן האמונה של הרב שמעון הרוש. זה חיזק אותנו מאוד באמונה. היה לנו ברכות מהרבי מליובאוויטש בספר 'אגרות קודש' וזה נתן לנו כוח להתחזק".
מה המסר שלך לנשים שחוות את זה?
"חשוב שתהיה סביבה תומכת. המשפחה עטפה אותי בחום ותמכה בי וגם הלכתי לטפל בנפש שלי".
"על כאב שכזה מותר לבכות וחובה לבכות", מדגישה מרגלית, "אל תשמרו את זה בפנים. אל תתביישו שחוויתם את הדבר הזה. לא טוב לשמור בפנים. דברו על זה כמה שיותר. אף אחד לא אשם שזה קרה. זה החלטה של הקדוש ברוך הוא, זה לא שמשהו אצלי לא בסדר, אם הקדוש ברוך הוא החליט שזה יקרה לי - סימן שזה מה שצריך לקרות ואני מקבלת את זה באהבה".
חדר 13
גיטי קוסובסקי, מנהלת משרד המיתוג והשיווק kosovsky מספרת בשיחה ל'כיכר השבת': "זה היה בשבוע ארבעים, בשבת בבוקר. אחרי הסעודה אני לא מרגישה תנועות עובר. שכבתי על צד שמאל, צד ימין, אכלתי שוקולד ולא הרגשתי כלום. הלכנו לשאול שכן שעובד ב'הצלה' אם כדאי ללכת לבדיקות בבית הרפואה. הוא ענה כן, כי שבת שעברה מישהי התעצלה ללכת לבדוק ולדאבון לב איבדה את התינוק שלה.
"לבשתי בגדי שבת, ארגנו את הילדים והתחלנו לרדת כשבדרך אני חושבת 'אולי אני חוזרת לכאן בלי תינוק', העפתי את המחשבה והמשכתי לרדת. הלכנו לבית הרפואה בצעדים עליזים. את הילדים השארנו אצל אחותי שגרה בסמיכות.
"בבית הרפואה אמרתי להם שאני לא מרגישה תנועות מזה כמה שעות. מיד שמים אותי במוניטור ומנסים לחפש דופק. מנסים ומנסים...
"וכלום.
"האחות אומרת לי המכשיר כנראה מקולקל. בואי נעבור לאולטרסאונד, אני עדין לא חשדתי בכלום. מגיע רופא. הוא שואל שאלות, עושה את הבדיקות ואז הוא אומר 'לצערי אין דופק'".
גיטי עוצרת את שטף דיבורה. דמעות בעיניה. השתיקה רועמת דקה ארוכה.
מה הבנת בזמן הזה?
"לקח לי זמן לקלוט מה זה אומר. אמרתי להם שיש מצב שהמכשיר מקולקל... הם אמרו לי, נביא עוד רופאה שגם היא תעבור. כעבור כמה שעות היא הגיעה תוך שאני נאחזת בתקווה קטנה שאולי יש סיכוי... היא בדקה וגם היא אומרת 'אין דופק לצערי'".
מה את מרגישה ברגעים כאלה?
"בהתחלה כלום. פשוט לא האמנתי שזה קורה לי ושזה אמיתי. התחילו לעשות זירוז על מנת לקיים לידה במוצאי שבת. סביבי במחלקה נשים בהיריון. להן יש תינוק חי ובועט ואני יודעת שלי אין...
"במוצאי שבת מתחילים זירוז. כואב לי כפליים. גם פיזית וגם נפשית. אני סובלת בעצם בשביל כלום. מכניסים אותי לחדר שלוש עשרה, חדר ללידות שקטות. מסביב אני שומעת את הקולות של התינוקות צורחים ואני יודעת ששלי לא. אצלי יהיה שקט.
"יילדו את התינוק ושאלו אותי אם אני רוצה לראות אותו. לצערי עניתי שלא. בהמשך בעלי סיפר לי שהוא היה נראה מלאך לבן. קראו לו בשם ושלחו אותו עם חברה קדישא".
גיטי עוצרת שוב לרגע.
מה קורה בימים שלאחר מכן?
"בימים אחר כך הגיעו המון אנשים לבקר אותי וראו אישה עם חיוך. ניסיתי להיות חזקה עם הרבה אמונה אבל האמת היא שבהמשך נשברתי לבעלי. היו אלו ימים מאד קשים. כעסתי על כל העולם ואנשים לא כל כך ידעו איך להגיב לזה, שלא לדבר על תגובות מזעזעות שקיבלתי".
אז איך מתרוממים מדבר כזה?
"ללכת לטפל בלי להתבייש. לזכור להכיל את עצמך ולדבר כמה שיותר עם הקב"ה. לשאול למה אבל גם להבין שזה טוב. והזמן, הזמן עושה את שלו. מה שעוד מרפא זה תינוק נוסף, הוא עושה את שלו, ממלא את החלל".
מה המסר שחשוב לך להעביר בריאיון הזה?
"כיוון שאנשים לא יודעים איך להגיב, אז הם רוצים לראות אותך בריאה כמה שיותר מהר, העיקר לחזור למסלול וזהו. צריך לזכור שזה עניין שלהם ולא שלי. זה בסדר להיות עצובה ובדיכאון.
"אמרו לי תחזרי לעבוד זה יעשה לך טוב. לא. זה לא עשה לי טוב. צריך לתת את הזמן הזה לחזור ורק אחר כך לחזור".
דרכי הרפואה
לצורך הכתבה אנחנו מבקשים לשוחח עם ד"ר חנה קטן, רופאת נשים מומחית. ביקשנו לקבל ממנה נתונים וטיפים לנשים שחוו לידה שקטה אלא שהיא מפתיעה ואומרת בפתח השיחה שגם היא חוותה לידה כזו בעצמה לפני כשלושים שנה.
ד"ר קטן נאותה לשתף אותנו בסיפור הפרטי שלה: "זה היה בשבוע עשרים ותשע. בבן השמיני שלי. הייתי בעבודה במרפאה. פתאום לא הרגשתי דופק. הלכתי לעשות בדיקה ורצנו מהר לבית הרפואה. שם ילדתי אותו בלידה רגילה. אפילו את פניו לא ראיתי – דבר שאני מצטערת על זה – ואחר כך עוד ביקשו שאבוא חזרה לתורנות במרפאה. דבר שהיה לי מאוד קשה לעשות".
"באותו בית רפואה ילדתי את כל הילדים שלי", מציינת ד"ר קטן. "היה לי מין ריקנות כזאת אחרי הלידה השקטה. היום כבר מדברים על זה המון ויש מרפאות שמטפלות בזה. יש משפחות שקוברות את העובר ואפילו נותנים לו שם. יש כאלה שכאילו יושבים שבעה כדי לפרוק את זה (לא מדובר במשהו הלכתי). אבל פעם זה לא היה ככה. זה היה מסע של שבעה חודשים כאשר חוזרים הביתה בלי כלום והילדים שואלים שאלות והשכנות מתעניינות כשאני בלי כוח".
אז איך אפשר להתרומם אחרי כזה דבר?
"קודם כל, אני תמיד אומרת, ההיריון הבא הוא הרפואה הכי טובה. אנחנו אנשים מאמינים. קראתי בזמנו את הספר תורת היולדת של הרב זילברשטיין, שם כתוב משהו מאוד יפה על גלגול נשמה. זה עזר לי וחיזק אותי. לכל דבר יש מטרה וזה לא קורה סתם. ב"ה ילדתי אחר כך עוד חמישה ילדים".
"לידה שקטה בניגוד להפלה זה ממש לידה", מספרת ד"ר קטן. "מצד אחד זה קשה יותר אך מצד שני יותר קל. בניגוד להפלה – שם זה בינה לבין עצמה – בלידה שקטה, כיום, זה כבר מדובר יותר".
מה היית ממליצה למי שחוותה לידה שקטה, שתעשה, בפן הרגשי, האישי?
"קודם כל להתחזק באמונה שמה שקרה זה סוג של הורדת נשמה לעולם ושבעזרת השם שהידיים שלה יהיו מלאות. נכון אומנם שקשה לשכוח דבר כזה. לא מציאותי. אבל אנחנו יודעים שזרימת החיים מרפאה אותנו. להתעסק בטוב ולעוזר לאחרים שחוו דבר כזה. לעשות הרבה חסד ולקבל, כמובן, תמיכה מבן הזוג והמשפחה.
"לזכור לקבל עזרה אם מרגישים לא טוב ובדיכאון. לא להסס לקחת טיפול תרופתי אם נכנסים לדיכאון, על אף שזה נדיר, וכמובן לנוח".
וכרופאה, איך היית ממליצה למי שעוברת את התהליך?
"רפואית, צריך לעשות כמובן בבית רפואה בצורה מסודרת את המהלך ואחר כך לקחת תכשירי ברזל, לישון טוב, לאכול נכון, ולנוח כמה שבועות".
"אני אסתכל על הפנים היפות שלה ואין בה רוח חיים"
"לא הייתי צריך להיות כאן עכשיו, זה לא היה בתכנון", מספר לנו פיני מרגלית, אבא שחווה לידה שקטה ופותח בפנינו צוהר לרגעים הקשים שחווה, "בעוד שבוע הייתי אמור להגיע לכאן, הייתי אמור להגיע גם עם דמעות כמו עכשיו - ההבדל הקטן "דמעות של אושר", דמעות של אבא טרי, יחי ההבדל הקטן. אבא שמחזיק את הבת שלו הקטנה שבוכה בכי של גיל יום.
"ממש בעוד כמה שעות אני אחזיק את הבת שלי, אבל לא, היא לא תבכה, במקום זה אני אסתכל על הפנים היפות שלה ואין בה רוח חיים, אני לא יודע איך אשרוד את זה, לא ההורים שלי ולא המכרים שלי יכלו להכין אותי לתרחיש, לתרחיש האיום הזה שלרגע לא חלמתי עליו, אף אחד מהסובבים שלי לא עבר את זה - מאחל ומייחל שאף אחד גם לא יעבור, אין לי מושג איך מתמודדים עם זה.
"האמונה מחזקת, החוסן הגברי מרים לי, אבל בפנים אני מרוסק, זה ייצור שבא ממני, משהו שאני כבר מדמיין מעל שמונה חודשים, משהו שאנחנו יצרנו, משהו שלנו, שם כבר בחרנו לה, על צילומי הריון כבר סומן v, מוצרים לניו בורן כבר קנינו. תכננו השבוע ללכת לקנות לה עגלה, אנחנו בשלב כבר שבוחרים לעגלה צבע גגון, אני אוהב יותר את הבורדו והיא את הבז', אבל הצבעים הבהירים מתלכלכים יותר.
"ואז אני מתחיל לצחוק ולבכות מהתרגשות, אנחנו אשכרה בעוד שבוע הורים, תהיה לנו את הבת שלנו שנשמור עליה תמיד, אני כבר מדמיין איך אני משחק איתה, כבר מתחיל להבין שגם אני אחליף לה טיטולים. בבוקר האחרון התעוררתי מחלום, חלום שאני מחזיק אותה, את הבייבי שלי, אגב הכינוי שלה "שמוצ'ה", היא הייתה כ"כ יפה שם בדמיון, כ"כ יפה שאי אפשר לתאר במילים, עם בגד ורוד כזה שרק אמא שלה תדע לבחור לה.
"כמה שעות אח"כ גיליתי שאני כבר לא אחזיק אותה ככה מחייכת, אני אחזיק אותה לא מחייכת, וללא רוח חיים".
מילה אלייך, האישה שחוותה את זה מקרוב
שיעור ההסתבכויות שלאחר לידה גבוה הרבה יותר אצל נשים שהסתירו את הסיפור מאשר אצל נשים ששיתפו את החברות או המשפחה.
כפי שקראנו, כדאי לשתף בכל עת מישהי קרובה. לא חייבים לשתף את כל העולם בפוסטים סוחטי דמעות ולא חייבים לענות לכל מי שרוצה לדעת למה, כמה ואיך, אבל לפחות מישהי אחת קרובה, תהיה זאת חברה, אמא, גיסה או אחות, כדאי מאוד לשתף. אל תשאו בנטל לבד. לשתף זה תמיד טוב ומקל, בטח במקרה כזה.
דעי שהכל מאת ה', הוא נותן והוא לוקח ושמו מבורך תמיד. ברגע שתזכרי שאת מקבלת את מה שמגיע לך – עוד יגיעו לך דברים טובים ובעז"ה תבשרי לכולם, מזל טוב נולד לנו...
ומילה אליך, 'בעלה של...'
אנחנו לא צריכים לומר לך מה התפקיד שלך בתקופה הזאת. אנחנו יודעים שאתה מנסה לעשות את הטוב ביותר עבור אשתך והמשפחה. תרים את הגב, תהיה למשענת, כי היא צריכה אותך. ויותר ממה שהיא צריכה אותך – אתה צריך אותה. להיות חזק בשבילה ובשבילם עוזר לך בראש ובראשונה להישאר חזק תמיד.
וכן, אפילו שאתה 'גבר', תשתף. לך לאיזה חבר קרוב ותגיד לו: "עברנו לידה שקטה". הוא לא יידע מה לענות ואתה תסביר לו מה זה. והוא יגיד: "וואו, אני מצטער בשבילך", ואתה תגיד: "תודה". וזהו. אבל כן, זה גם הקלה, אתה לא לבד.
•
אם יש לכן שאלה, הערה או הארה, אם אתן רוצות להתייעץ ולדעת יותר על הנושא או לשתף מניסיון העבר שלכן, אתן מוזמנות לכתוב במייל ari@kikar.co.il ולהדגיש בכותרת "למושקי", זו רעייתי שסייעה לי רבות בהכנת הכתבה ובשיחות עם הנשים, היא תפתח את ההודעה ותשיב לכל אחת בלנ"ד. ואם אתם, הגברים, רוצים לשתף או להתייעץ, אתם מוזמנים לכתוב בפתח ההודעה "לארי".
