הרינו להודיעכם כי בתכם לא התקבלה...לסמינר!

אני רוצה לעטוף ספרים ומחברות, ואני לא יודעת,

לקנות את ספרי הלימוד המתאימים לשנה החדשה, ואני לא יודעת..

רציתי תיק חדש..רציתי.

היו לי כלכך הרבה ציפיות שהן כרגע בעיקר צפונות, צפונות וכואבות.

לא נרדמת בלילה אבל לא מהתרגשות, אלא מדמעות..

דמעות של כאב,

דמעות של בדידות,

דמעות של דחיה,

אני לא, אני לא בת סמינר..

אני לא יודעת למה, אבל כואב לי אני רואה את ההורים שלי מאוכזבים, אני לא ממש מבינה, איך אני מכל בנות כיתתי אולי יש עוד 2 בנות במצב שלי, הן בטח לא אומרות כמו שאני אתמול לא עניתי לחברה שהתקשרה לשאול. אני לא מסוגלת מה אגיד לה שאני לא? שאני לא מתחילה ללמוד בשומקום.

הרי זה לא הגיוני הציונים שלי מעולים, אני נחשבת לא שקטה מדי אבל גם לא רעשנית במיוחד, בחורה טובה מבית טוב? ואולי אני לא? אולי זו אשליה שההורים שלי מכרו לי במשך שנים? עובדה ששום סמינר לא מוכן לקבל אותי ולא מעצם היותי ספרדייה, כהה, כי אני ממש לא...או כי אני נטולת כשרון או ידיעה. אז פשוט אין סיבה! אני גם לא מעיזה לומר שזה כואב לי, אני מרגישה אשמה

אשמה

אשמה

אשמה,

אשמה, אבל במה?

לו רק הייתי יודעת?

התחושה שלקבל מכתב בזה אחר זה, עם הידיעה, הרינו להודיעכם בצער כי בתכם אינה ..., בצער? נו, אני איזה סוג של מוטציה כנראה, אני מצערת, אני פשוט לא! אין לי שמץ מה אני כרגע, אני רק מקווה שהניסיון האחרון של אבא שלי לדבר היום עם משהו שיעזור לו לקבל את ביתו לסמינר כלשהו, הוא ממש התחנן על נפשו. מרגישה רע בשבילו הוא לא ציפה לכך, אני הבת הגדולה בבית, אכזבתי! שמעתי את אמא שלי אומרת, עם אלישבע אני לא אעשה את אותה טעות! אני כבר לא יודעת מה לחשוב..

אני מתפללת רוצה ללמוד כמו כולן, בינתיים מקווה לתשובה, רק דמעותי הספוגות בכר יעידו כי איני אשמה ..