משפחות איבדו ילדים בגלל 'או הכל או כלום'

אין אדם שלא עובר על בסיס יומי שינויי מצב רוח קלים, שנעים על הסקאלה שבין שמחה קלה לעצב רגיל. מה שמאפיין את הסקאלה הזאת, זה שיש סיבה ידועה ואף נכונה שגורמת לרגשות האלו. חתונה גורמת לשמחה ולוויה לעצב, עיסקה טובה - לשמחה והפסד ממון - לעצב, וכן הלאה. הסקאלה הזאת היא רגילה, מצויה ואף הכרחית.

אני יכול להגיד בבירור, שנשמה שהיתה רגילה להתפלל, ללמוד תורה ולשמור מצוות, אם יפסיקו לתת לה את זה, היא לא תצליח לתפקד. היא תמשוך יום או יומיים, שנה או שנתיים, אבל מתי שהוא היא תצרח שהמארח הנוכחי מרעיב אותה והיא רוצה לצאת ממנו וכמה שיותר מהר.

כמה שהפער בין הצורך שלה למה שהיא מקבלת בפועל יהיה יותר גדול, כך הדיכאון יהיה יותר עמוק. יעבור עוד זמן, ולא תהיה כבר דרך חזרה.

בחור אהוב ויקר, קשה לך במסגרת הנוכחית?! אל תשליך הכל - כי לא תוכל לשאת את זה. תעזוב רק את מה שאתה מוכרח ותשאיר את מה שאתה זקוק...

אין הגיון במעבר כל כך קיצוני מלימודים בישיבה למשל למגורים חילוניים בתל אביב, יש כל כך הרבה אוויר ומקום בין הקצוות.

אני פונה בתחנונים להורים, כשאתם מזהים שילדכם במצב נפשי לא טוב, אתם חייבים לשכוח לרגע אי אלה עניינים רוחניים ובמיוחד חברתיים שמפריעים לכם בילד שלכם, אתם חייבים וכמה שיותר מהר לחבק אותו, לקבל כל(!) מה שהוא עושה בהבנה, לתת לו עזרה ראשונה וללחוש לו שהכל בסדר ואתם איתו.

אתם מעדיפים ילד שהחליף את המראה החיצוני אבל עדיין נשאר דתי, או מעדיפים לאבד אותו לגמרי?!

אין ספור משפחות איבדו את ילדיהן בגלל הצהרה של "או הכל או כלום".

לדוגמה, משפחה אחת שאחד הילדים לא הצליח לשמור על מסגרת הישיבה, מצא את עצמו ברחוב עם לבוש ג'ינס וטריקו. ההורים, שלא יכלו לשאת את זה, הפסיקו לדבר איתו. כשכבר הגיע לבקר רק צעקו עליו, הרחיקו ממנו את האחים "שלא ידבקו" וכך מצא הילד את עצמו אבוד בעולם, מנודה מהמשפחה, לא עובר זמן והבחור מפסיק לגמרי לקיים תורה ומצוות.

זהו השלב שהנשמה שלו נדרכת, ושמה לב שמשהו לא כתמול שלשום, ומשם הדרך חלקלקה ובהרבה מקרים, לצערנו, עד לקיחת הנפש בידיים.

לפעמים צריך לוותר על משהו אחד - כדי להציל את השאר.

לא אנחנו בוחרים איזו נשמה לתת לכל אחד מילדינו.

בלידתו, הילד מקבל נשמה ותפקידנו לטפל בה, כמו שאנחנו נותנים דברים גשמיים לכל ילד וילד לפי צרכו הוא, כמו שכל ילד מקבל כמות אוכל אחרת לפי גילו וטעמו, כך תפקידנו לזהות כמה ואיזה אוכל כל נשמה ונשמה של אחד מילדכם זקוקה ובהתאם לזה לפעול.

עלה בדעתכם להרעיב את אחד מילדכם? למנוע ממנו אוכל או שינה? אז איך אתם מונעים מילד ספציפי לקבל את מה שהוא באמת זקוק? אם מבין עשרה ילדים אחד רגיש לגלוטן תגידו לו שהוא צריך לאכול כמו כולם, או שתקנו לו אוכל מיוחד משלו??!

חובה על כל הורה והורה לבדוק לאיזה אוכל רוחני הילד זקוק ואיפה הוא באמת נמצא, האם החולצה הלבנה קריטית עד כדי כך? האם זה שהוא לא מסוגל ללמוד כל היום גמרא לוקח ממנו את הזכות הבסיסית ללמוד כפי יכולתו? למצוא מקום מפרגן ואוהב? כל כך קשה לחבק ילד כזה שרגיש לגלוטן רוחני? שזקוק לאוכל קצת אחר? האם זאת סיבה לוותר עליו?!

תזכרו שאין הכל או כלום, לכל ילד וילד מגיעה לו הזכות הבסיסית לאכול.

פונה אני גם למבוגרים שבינינו. אתם חווים דכאון? זה אומר שאתם חיים בצורה שלא נכונה לנשמה הספציפית שלכם. תבדקו איזה אוכל אתם לא אוכלים. אולי לימוד תורה? אולי מצוות מסוימות שהפסקתם לשמור? אל תוותרו, תחפשו וכשתמצאו ותפעלו בהתאם - עוד תודו לי.

לסיום, אתן לכם טיפ קולינרי קטן. דעו לכם שאין ולא יהיה משהו משמח יותר מלימוד תורה. אתם עצובים או נטולי אנרגיות? תפתחו ספר ומיד תרגישו איך השמחה חוזרת אליכם...