זה לא מקרה פשוט. מדובר בכלה שבמשך שנים ארוכות לא היה לה בית. ילדות של חוסר, בגרות של נדודים, ולב שמבקש רק דבר אחד – להקים סוף־סוף בית משלה. בסייעתא דשמיא היא התארסה, אבל אין לה הורים שידאגו, אין לה גב כלכלי, ואין מי שייקח אחריות.
הגאון רבי שמעון גלאי, שכואב את מצוקתה, זעק בתחנונים ובהתרגשות גדולה: "מצוה גדולה מאוד לעזור לה לבנות את הבית. חובת הציבור לתמוך ולעשות כל מה שביכולתנו".
אנשי הצדקה המטפלים במקרה, גם הם אינם יודעים את נפשם. אם לא יושלם הסכום הנחוץ עד מועד כניסתה לחופה – אין אפשרות לשלם לספקים, והכלה עלולה להגיע לחתונתה בלב שבור ובתחושת בושה נוראה, כשהיא רועדת מפחד מה יקרה כשבעל האולם וכן ספקי השירות הנוספים, יבינו שהם לא צפויים לקבל תשלום חלילה וחס.
"אי אפשר לעמוד מנגד," אומרים אנשי הצדקה. "זו חובת הציבור כולה. מדובר בבת ישראל שעמדה בגבורה בכל הניסיונות, ורק רוצה לפתוח דף חדש של שמחה. עכשיו תורנו לעמוד לצידה".
כל מי שנענה לקריאתו של הגר"ש ותורם 320 שקלים בלבד, נוטל חלק ישיר במצוות הכנסת כלה וזוכה לברכתו המפורשת: "כל התומכים והמסייעים – יתברכו ברוב נחת ובסייעתא דשמיא בכל העניינים".
החתונה ממש מעבר לפינה, עכשיו זה הזמן – זה הרגע שבו אסור לנו לעמוד מהצד. כל שקל, כל יד מושטת, קובעת את גורלה של כלה אחת שמבקשת רק דבר אחד: להיכנס לחופה בשמחה ובלב שלם.
