אף אחד לא מייחל ליקיצות באמצע הלילה וריצות למרחב המוגן, לא בשום יום רגיל ובטח שלא בחופשת הקיץ כשכל מה שילדים צריכים לחשוב עליו זה הממתקים שעליהם לקחת ללונה-פארק. לצערנו, בימים אלה הילדים דנים לא בממתקים ושעשועים, אלא במקלטים ומטחים. בכל כלי התקשורת פורסמו המלצות כיצד להרגיע את הילדים וכיצד להסביר להם את המצב. כמעט אין תשובות טובות לשאלות הקשות שלהם, אבל אפשר לנסות לשמור על שגרת החיים ולהוריד את סף המתח בבית.
הבעיה היא לא רק הפחדים שלהם כילדים או פחדים שלנו כמבוגרים. הבעיה הגדולה מתחילה כשאנחנו בתור הורים נאלצים להתמודד עם המצב מול הילדים שלנו. בתור מבוגרים אחראים שהביאו אותם לעולם הלא פשוט הזה אנחנו חשים חוסר אונים, כעס, תסכול, אכזבה, רצון עז להגן עליהם וחוסר מוחלט של היכולת לעשות זאת.
השאלות והדמעות שלהם מעוררות אצלנו רגשי אשמה חזקים כל כך ששום המלצה והסבר של אף פסיכולוג לא מצליחים להתמודד אתם. כי הפחדים יכולים להיות מבוססים יותר או פחות, ההסברים יכולים להיות משכנעים יותר או פחות, אבל הפגיעה בתפקיד הבסיסי שלנו כהורים – להגן על ילדנו, היא מוחלטת. ומטבע הדברים הסיוע הפסיכולוגי העיקרי מתמקד בפחדים ובטראומות, ולא בפגיעה ברגשותינו בתור הורים.
המשפטים הנדושים המסבירים שאנחנו בתור הורים לא אשמים בכל החוויות שהילדים שלנו עוברים, כמובן, לא ממש עוזרים במצב הזה. כי הגיון חזק ככל שיהיה לא יכול לגבור על רגשות קשים של הימים האלו. הפתרון היחיד הוא דווקא לא להשליך את הרגשות הקשים שלנו על הילדים. כי כמה שזה לא נשמע אכזרי, כל הילדים בכל הארצות ובכל התקופות מתמודדים עם הפחדים, ופחד הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות. ילדים תמיד פוחדים ממשהו, רק שבימים רגילים ורגועים הם פוחדים מדברים שנראים לנו מגוחכים: מפלצות, חייזרים, זאב מתחת למיטה או חושך באופן כללי.
וכאן הנקודה הקריטית בהתמודדות עם הפחד. אין פחד טוב או פחד רע. הילד פוחד ממפלצת בארון בצורה מאוד ממשית ואמתית, רק שאנחנו ההורים שיודעים היטב כי אין שום מפלצת בארון לא מתרגשים מהרעיון, מנסים להרגיע את הילד וממשיכים בשגרת חיים. כשהילד פוחד ממשהו מציאותי כמו טילים, אנחנו מרגישים כי הפחד שלו מבוסס, לכן היכולת שלנו להתמודד עם הפחד הזה יורדת בעשרות אחוזים. לכאן מתווספים הפחדים המבוססים שלנו ואווירת הפחד הניזונה מהחדשות וממלאות את הבתים שלנו בימים האלה. לכן התגובה של הילדים היא הרבה יותר חריפה, ואנחנו בתור הורים מרגישים כי כשלנו במשימתנו העיקרית.
מגוחך לדרוש מההורים להתייחס לפחד מהאזעקות כאל פחד מפני אריה מאחורי הווילון. המציאות לא מאפשרת לנו להתמודד עם הפחד הזה באותה יעילות כמו עם שאר הפחדים. אבל אם נזכיר לעצמנו שפחד בתור פחד תמיד היה ויהיה שם, והתפקיד שלנו כהורים הוא לא להעלים את כל הסיבות לפחד שבעולם, אלא להתמודד אתו ביעילות המקסימאלית המתאפשרת לנו באותו רגע, יתכן והדבר יאפשר בכל זאת להוריד את סף החרדה ההורית שלנו.