"וספרתם לכם"

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כ"ג, ט"ו).

באחד הלילות, פנה מרן שר התורה, הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל, לעלות על יצועו. הוא כבר אמר את ברכת "המפיל", אלא שהשינה לא באה. לאחר דקות קם לשוב אל לימודו, אלא שנסתפק בדבר: האם עליו לשוב ולברך ברכות התורה? הרי לאחר שברך "המפיל", יש לומר שסילק דעתו לגמרי מן הלימוד, ויש בזה גדר הפסק גמור.

לאחר הרהור קצר הכריע מרן זצ"ל, שמכיוון שמדובר בספק דאורייתא ויש לחוש לחומרא ולברך שוב את ברכת "אשר בחר בנו".

בהזדמנות שאלו על כך, הגאון רבי עמנואל רלב"ג שליט"א, מחבר ספרי מחשבת עם: מה יהא הדין באדם שבירך "המפיל" ונזכר לפתע שטרם ספר את ספירת העומר? השיב לו מרן זצ"ל, שכיוון שכבר בירך "המפיל" ונמלך בדעתו לישן, שוב לא יספור בלילה, אלא ידחה את הספירה ליום המחרת – ואז יספור בלא ברכה. אמנם, אם אפשר לו לדאוג שיעירוהו קודם עלות השחר, רשאי הוא לספור אז, עדיין במסגרת זמן הספירה הלילית.

הוסיף ושאל הרב רלב"ג: אם כן, כיצד בירך מרן ברכות התורה לאחר "המפיל"? הלא גם הוא התכוון לישן? השיב לו מרן: יש לחלק. אדם ששכח לספור, עדיין מתכוון ללכת לישון וממילא אינו חוזר להיות בר חיוב גמור של ברכה. אך אנכי, כאשר קמתי מלשון ולא התכוונתי עוד לשוב ולהירדם, נחשב הדבר כיום חדש ממש, וחזרתי לברך.

וסיים מרן זצ"ל בחיוך רב: "וגם לעניין ספירת העומר יהיה הדין דומה – כי מי מסוגל להירדם, כשיודע שאם יישן – יפסיד את ברכת הספירה?!"

ב"אשי ישראל" [שו"ת הלכות תפילה מהגר"ח קניבסקי], כתב שהחזו"א הורה שלא לברך אשר יצר לאחר המפיל, ככל הנראה על פי דברי המשנה ברורה (סי' ד ס"ק ג): "יש אומרים שיכול לסמוך על עשיית צרכיו בלילה על אשר יצר דשחרית, וצ"ע לדינא". עם זאת, פשוט שגם החזו"א יודה שאם נזכר לאחר המפיל שלא התפלל ערבית, יתפלל – וכן הדין לגבי ספירת העומר, שעיקר זמנה בלילה.

ביסוד הדברים נחלקו הפוסקים אם ברכת המפיל נאמרת על שינת האדם עצמו או על מנהגו של עולם והחסד שה' עושה עם ברואיו. הביאור הלכה (סי' רלט) סובר שהיא נאמרת על שינת האדם, ולכן יש לאומרה סמוך לשינה ממש כדי להימנע מהפסק. על בסיס זה כתבו תשובות והנהגות (ח"ב סי' קלא) שכמה מגדולי הדורות נמנעו מלאומרה בשם ומלכות מחשש שלא יירדמו. מנגד, פוסקים רבים, ובהם האליה רבה, מקור חיים, היעב"ץ, הגר"א ועוד, סוברים שהיא על מנהגו של עולם. לכן פסקו רבים שבשעת הצורך ניתן להקל ולהפסיק לאחר אמירתה.