רבי חיים מאיר יחיאל שפירא ממוגלניצא, שנודע בכינויו "השרף", היה מגדולי האדמו"רים בפולין, ושימש כאדמו"ר לאלפי חסידים.
רבי חיים מאיר יחיאל - השרף נולד בשנת ה'תקמ"ט (1789). הוא היה נכדם של רבי ישראל המגיד הקדוש מקוז'ניץ. הוריו היו פערל, בתו של רבי ישראל מקוז'ניץ, ורבי אבי עזרי זעליג שפירא מגרניץ, שהיה מצאצאי בעל ה"מגלה עמוקות".
הוא למד אצל גדולי דורו, בהם סבו המגיד מקוז'ניץ, ה"חוזה" מלובלין, ה"רב" מאפטא, ה"יהודי הקדוש" מפשיסחה, ובעיקר אצל בנו של היהודי הקדוש, רבי ירחמיאל רבינוביץ מפשיסחה. הוא נישא לבתו של רבי אלעזר, בנו של רבי אלימלך מליז'נסק.
את הנהגתו כאדמו"ר החל במוגלניצא לאחר פטירת דודו וגיסו, רבי משה מקוז'ניץ, בשנת תקפ"ח (1828). קהל חסידיו נאמד באלפים מרובים, וביניהם היו גם אדמו"רים ורבנים חשובים.
הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל – בסתר המדרגה
למרות שהיה אדמו"ר לאלפי חסידים, השרף היה נוהג לנסוע בעצמו כמה פעמים בשנה לצדיקי דורו, כמו רבי ישכר בר מרדושיץ ("הסבא הקדוש"), רבי ישראל מרוז'ין, ורבי שלום רוקח מבעלז. במיוחד בלטו נסיעותיו אל ה"סבא הקדוש" מראדושיץ, בפניו היה מכניע את עצמו כתלמיד לפני רבו.
השרף ממוגלניצא זצ"ל – תהילתו בקהל חסידים
עד ראיה סיפר: בכל ביקור היה השרף מתקבל בסבר פנים יפות על ידי הסבא הקדוש, לאחר שאכלו ושתו יחד, היה הסבא הקדוש יוצא מביתו ומלווה את השרף כברת דרך ארוכה.
אך באחד מביקוריו של השרף, שינו שני הצדיקים את מנהגם הקבוע. הם עברו את הכפר שבו נהגו להיפרד, מבלי להתעכב אפילו רגע אחד. אלפי חסידים שחיכו להם התמיהו והתאכזבו. ולא זו בלבד, השרף ירד במהירות מעגלתו ועלה על עגלתו של הסבא הקדוש, מה שהוסיף תמיהה על תמיהה. חסידים רבים נסעו בעגלותיהם בעקבות הצדיקים, ומאות אחרים נספחו אחריהם.
השיירה עצרה בכפר אחר, בדרך למוגלניצא. איש לא ידע מדוע שינו את דרכם או מדוע עצרו. בעודם מהרהרים בפלא, הגיעה עגלה מלאה באנשים לא-יהודים זועמים ("ערלים"), כשלופים בחרבות. הם קפצו מהעגלה ושאלו בחרון מי ראה שני סוחרים יהודים שברחו בעגלה, בטענה שהם פושעים ושהם רודפים אחריהם שעתיים להורגם.
בשלב זה התערב הסבא הקדוש. הוא פנה לרודפים בשפתם ואמר להם שהם בוודאי צודקים, אך יהיה קשה למצוא את הסוחרים בתוך ההמון. הוא הציע לערוך משפט במקום ולהוציא פסק דין, וכל היהודים שנמצאים שם יהיו אחראים לביצועו. מיד הורה הסבא הקדוש לערוך שולחן ולהכין שני כיסאות, ועליהם התיישבו הוא והשרף כדיינים. הדיינים שמעו בכובד ראש את טענות הרודפים והוציאו פסק דין: על היהודים לשלם סכום כסף מסוים, בתוספת חמישה בקבוקים של יי"ש (ברנדי) משובח.
הרודפים התפלאו מחכמתו של ה"רבין" וקיבלו את פסק הדין בשביעות רצון ושמחה. הסבא הקדוש הורה לאסוף את הכסף ולמסור את הבקבוקים, והבטיח שהסוחרים יימצאו ויקבלו את עונשם.
לאחר שהרודפים נסתלקו, סיפרו הסוחרים שניהלו עסקים עמם, אך הללו העלילו עליהם עלילה ועמדו להורגם. הם נסו שעות ארוכות, ואלמלא ההתכנסות הגדולה של היהודים במקום, היו נתפסים ומוצאים להורג.
רק אז הבינו כל הנאספים מדוע שינו שני הצדיקים את דרכם הקבועה ומדוע לא התעכבו במקום עצירתם הרגיל. הם חשו להציל שני יהודים ממוות, וראו ברוח קדשם את כל המתרחש.
כשחזר הסבא הקדוש לראדושיץ ושמע שכולם משוחחים על המופת, אמר בענוותנותו שהמופת אינו שלו בלבד, וגם לרעי, השרף ממוגלניצא, הייתה בו יד ושם.
רבי חיים מאיר יחיאל שפירא, השרף ממוגלניצא, נפטר בוורשה בשנת ה'תר"ט (1849), בערך בגיל 60. ב-ט"ו באייר ה'תר"ט. מקום מנוחתו בוורשה, ועליו הוקם אהל.
0 תגובות