בין ארבעת המינים וניחוח הסוכה העוטפת, מתעוררת בכל שנה תחושת אחדות מופלאה — סוכת שלום המחבקת את כל גווני הנשמה היהודית.
בין הקרשים והנוי־סוכה, מתפתחת שיחה רוחנית בין שני עולמות: תלמידי רבי נחמן מברסלב מצד אחד, ותלמידי הגאון מוילנה מצד שני.
בשמחת החג מתאחדים מתוך התלהבות התפילה והדבקות, השמחה המתפרצת בדביקות במצוווה עם התעמקות בעמל התורה וההלכה — וביחד הם מראים שהלב והדעת, השמחה והשכל, הם שני צדדים של אותה דופן קדושה.
בחג שבו כולנו אורחים בסוכתו של מקום, אנו עדים לדיאלוג נצחי שממשיך לדורות, בין החסידות לליטא, מהדהד בין ענפי הסכך ומנגינת "ושמחת בחגך".
לצד המליצה, נזכור כי ימי חול המועד טומנים בחובם את שמחת החג, את האושפיזין, את הטבילה בסוכה ואת החיבה לנטילת ארבעת המינים – אך הם גם מזמנים לנו התבוננות עמוקה בזמן ובמימד היסטורי: בתקופה סוערת במיוחד, הסתלקו שני מאורות גדולים בעולם היהודי – רבי אליהו מווילנה, הגאון הידוע, ואבי השיטה הליטאית השכלתנית, ורבי נחמן מברסלב, מחולל הדביקות החסידית הבלתי מתפשרת, הדוחה את היאוש וטובלת באמונה יוקדת ומקרבת.
שניהם השפיעו הרבה מעבר למקום ולזמן בו חיו, למרות שלא היה מפגש ביניהם או אפילו דיאלוג ישיר, שיטת האחד לא קיבלה את השנייה, ולהיפך. הגר"א נפטר בגיל 77, בעיצומו של חג הסוכות בשנת תקנ"ח, ורבי נחמן, נפטר בגיל 38 בלבד בחול המועד סוכות תקע"א.
ואולם, דורות לאחר מכן, נוצרה תורה שלמה המשלבת אמונה לצד הכרה, חסידות לצד מוסריות וענווה לצד שמחה – מסורת יהודית שממשיכה להוות השראה גם בעידן שלנו.
במאמר זה ננסה לעקוב מעט מקרוב אחרי ארגז הכלים החברתיים והתרבותיים שאפשרו את התפתחות התנועה החסידית באותם ימים באוקראינה, לצד ההתנגדות החריפה לאותה שיטה ששלטה דווקא בליטא.
למעלה ממאתיים שנה לאחר פטירתם של אותם צדיקים שכאמור יום פטירתם חל בי"ח וי"ט תשרי, ננסה להציץ אל נבכי התקופות ולהמחיש את הפערים התרבותיים וההלכתיים בין ליטא לפולין, ובין עולם התורה של הגר"א לעולם החסידות של רבי נחמן.
למעשה, כבר שנים רבות לפני הולדת הגר"א ורבי נחמן, התאפיינה יהדות ליטא בגדולי תורה דוגמת המהרש"ל מבריסק (1510) והש"ך, ולימים תלמידי חכמים נוספים עד הקמת הישיבה הליטאית הראשונה בראשות רבי חיים מוואלז'ין.
במקביל, בחסידות שצמחה בפולין, התגבשו פארי החסידות – דבקות עזה בתורה עם שמחת חיים ואמונה רגשית עמוקה – שתפסו מקום שונה לחלוטין בכותל המזרח המפאר את היהדות מאז ועד היום.
ההבדלים שהצמיחו מהפכה רוחנית
באופן כמעט טבעי, נדמה שהחסידות לא הייתה יכולה להיוולד אלא באוקראינה ובפולין.
דווקא שם – הרחק מהעיירות השקטות של ליטא – נבטה הלהבה החדשה שהפכה את העולם היהודי כולו. תנאי החיים הקשים, המשברים הכלכליים והנפשיים, והחיפוש אחר משמעות בתוך מציאות ריקה – כולם יחד יצרו קרקע פוריה לצמיחת הרוח החסידית.
גל הפרעות – ונפילת המרכז הרוחני
במאה ה־18, פרעות קשות פקדו את קהילות היהודים באוקראינה. לצד האימה הפיזית, הן גררו אחריהן גם רעב, עוני והשפלה כלכלית. יהודים רבים, שהיו תלויים בפריצים ובמושלים בעסקי מסחר וחקלאות, איבדו את מטה לחמם בן לילה.
אלא שהמכה החמורה יותר הייתה רוחנית: בית המדרש חדל להיות מוקד הסמכות וההשראה של היהודי הפשוט. הדלות והייאוש גרמו לשחיקה של מסורת הלימוד, והאור בבית הכנסת דעך אט־אט.
בליטא – עולם אחר
ובזמן שבדרום מזרח אירופה הלך ונמוג האור, בליטא האירו בתי המדרש בעוז.
הקהילות הליטאיות, שניצלו מהפרעות הקשות, המשיכו להציב את עולם התורה במרכז. הרבנים והישיבות שמרו על מעמד יציב, והלימוד נותר השאיפה העליונה של כל נער יהודי.
שם, לא היה צורך במהפכה רוחנית – משום שהלב לא התרוקן.
אך מחוץ לגבולות ליטא, אלפי יהודים איבדו את שמחת המצוות, את התקווה, ואת היכולת למצוא את ה' בלבם.
הבעל שם טוב יורד אל העם
דווקא אז הופיע הבעל שם טוב הקדוש, ובלבו בערה אהבה אין־קץ לעמו.
הוא ירד אל עומק השבר, אל היהודי הפשוט שנפשו נכספה לאלוקיו, אך ליבו נשבר. הוא לימד שאפשר לעבוד את הבורא לא רק בעיון ופלפול – אלא גם בתפילה פשוטה, בשמחה, בניגון, בדבקות.
"רחמנא ליבא בעי" – זה היה מסרו המהפכני, והוא הדהד בעיירות ובשווקים כאש בוערת של התעוררות חדשה.
ליטא ננעלת בפני הרוח החדשה
אך כשהרוח הזו ביקשה לפרוץ צפונה, אל שערי ליטא, היא נתקלה בחומה.
הגאון מווילנה ותלמידיו ראו בתנועה החסידית איום על טהרת הלימוד והסדר ההלכתי. בעיניהם, הלהט הדתי החדש עלול היה לערער את יסודות ההנהגה התורנית ולהחליף את עול ההלכה בהתלהבות רגשית.
וכך, בעוד החסידות הלכה והתפשטה בפולין, בגליציה ובאוקראינה – בליטא נשמרו חומות בית המדרש, מוצקות ובלתי חדירות.
בגילוי נאות נזכיר כי למעשה, כבר שנים רבות לפני הולדת הגר"א ורבי נחמן, התאפיינה יהדות ליטא בגדולי תורה דוגמת המהרש"ל מבריסק (1510) והש"ך, ולימים תלמידי חכמים נוספים עד הקמת הישיבה הליטאית הראשונה בראשות רבי חיים מוואלז'ין.
במקביל, בחסידות שצמחה בפולין, התגבשו פארי החסידות – דבקות עזה בתורה עם שמחת חיים ואמונה רגשית עמוקה – שתפסו מקום שונה לחלוטין בהוויה היהודית המקומית.
הבדלים חברתיים ומעמדיים
לא רק בתי המדרש היו נפרדים – גם הקהילות עצמן והחיים הציבוריים נוהלו בצורה שונה:
בליטא: מעמד הרב והגדול בתורה היה רם ומרכזי, והוא שלט ביד רמה על חיי הקהילה. מפתחות הקהילה היו מסורים בידיו, וכל עניין קטן או גדול נדרש לאישורו.
בפולין: מקומו של הרב בחברה היה שונה. פרנסי הקהל, לרוב עשירים או מלומדים, ניהלו את ענייני הקהילה – ולא בהכרח הרבנים. לדוגמה, בוועד הארבע ארצות נרשם שמו של רופא בין הפרנסים, אך לא שמותיהם של רבנים.
פער זה בין ליטא לפולין יצר עולם יהודי מרובה פנים – עולם שבו דת, מנהל ציבורי ומנהיגות רוחנית קיבלו פרשנויות שונות.
ההשגחה שעמדה מאחורי הפער
בדיעבד, נראה כי לא רק ההיסטוריה יצרה את ההבדל, אלא ההשגחה עצמה.
החסידות צמחה במקום של שבירה כדי להשיב רוח חיים, ואילו ליטא נשמרה כדי לשמור על גבולות ההיגיון והלימוד.
שני הקצוות הללו – השכל והלב, העיון והדבקות – עתידים היו להפוך, ברבות השנים, לשני עמודים שעליהם נשענת היהדות כולה.
ההשפעה החיובית של ההתנגדות: כיצד המאבק בליטא הוליד תחייה רוחנית חדשה
למען האמת ההיסטורית, אין לראות במאבקם של הליטאים בתנועת החסידות רק ביטוי להתנגדות שמרנית.
דווקא העימות הזה – שנראה במבט ראשון כאירוע מפלג ומרחיק – חולל בליטא תהליך הפוך: חידוש, התעוררות ורענון רוחני.
במרוצת השנים הבינו גדולי התורה בליטא, ובראשם ממשיכי דרכו של הגאון מווילנה, כי אי־אפשר עוד להסתפק בעול מצוות יבש או בלימוד נטול חום.
הם הכירו בכך שהיסודות שהבליטה החסידות – הדבקות, האהבה הפנימית, הרגש והתשוקה לקדושה – אינם נחלתו של מחנה אחד בלבד, אלא צרכים אנושיים ונפשיים של כל יהודי באשר הוא.
מול הלהט – נבנתה תשתית של עומק
התגובה הליטאית לא באה מן הפה אל החוץ, אלא מן הלב פנימה.
אם החסידות ביקשה להצית אש, הרי שבליטא ביקשו ללטש יהלום.
גדולי הליטאים שאפו לייסד עולם רוחני שבו השכל והיראה, הלימוד והרגש – יתחברו למסגרת יציבה וברורה.
כך נוסדה ישיבת וואלוז’ין, שהייתה לראשונה מסוגה בעולם היהודי.
מייסדה, רבי חיים מוואלוז’ין – תלמידו המובהק של הגאון – לא ראה בהקמתה רק מעשה חינוכי, אלא מהלך אמוני מקיף.
הוא הבין שההתנגדות הפשוטה אינה מספיקה, ושאם ברצונו לשמור את בית המדרש כמרכז החיים היהודיים – עליו להעניק לו לב.
ליטא מגלה את הלב שבתורה
בוואלוז’ין עוצבה יהדות חדשה: נאמנה להלכה, שקועה בלימוד, אך מודעת גם לעולם הפנימי.
רבי חיים החדיר בתלמידיו את רעיון "נפש החיים" – שיטה מוסרית־רוחנית שראתה באדם שותף פעיל בעבודת ה', ובכך הציבה תשובה אינטלקטואלית ומוסרית לזרם החסידי.
לא עוד התנגדות לשם התנגדות, אלא בניית דרך חלופית – עמוקה, שקולה ומוארת באותה תשוקה קדושה שהחסידות עצמה הדליקה.
להבות האמונה
התפילה, ההתלהבות והכיסופים שהציתו את מהפכת החסידות
אחד המוטיבים המרכזיים שהבעירה אש החסידות מול השכלתנות הליטאית – היה הכיסוף לדבר עם הבורא פנים אל פנים, ללא תיווך וללא מחיצות.
החסידות ביקשה להשיב לעולם היהודי את החום, השירה, הדמעה וההתלהבות.
בעולם שבו עולמה של תורה הפך לעיתים למגדל של שכל ופלפול, ביקשה החסידות להחזיר את האדם הפשוט אל ליבו, ולהפוך את התפילה לעבודת חיים – לא רק חובה, אלא חוויה.
היא חינכה את חסידיה לייקר כל מילה של תפילה, לראות בה דיבור עם מלך מלכי המלכים, ולחיות את עבודת ה' מתוך שמחה והתלהבות.
הדרך החדשה הזו הדגישה את ההתבודדות, את השיח הפנימי שבין האדם לבוראו, את ההתעוררות הפנימית שאינה תלויה במעמד או בידיעה – אלא בנפש הבוערת.
בתוך הלהבה – נולד רבי נחמן
הילד שיגדל להצית עולם חדש של אמונה
אל תוך האקלים המבעבע הזה – בין צעקת הלב לשירת הנשמה – נולד רבי נחמן מברסלב.
היה זה בראש חודש ניסן שנת תקל"ב (1772), בעיירה מז'יבוז', אותה עיירה אוקראינית קטנה שהייתה אז ליבה הפועם של תנועת החסידות.
רחובותיה הדהדו מתפילות נרגשות, מאגדות צדיקים, ומאמונה תמימה שהפכה את היום־יום לחיבור חי עם הקב"ה.
רבי נחמן היה נינו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות. אמו, פייגא, הייתה בתה של אדל, בתו של הבעש"ט, והמסורת מספרת שכבר מילדותו ניכר בו ניצוץ מיוחד.
בעיירת הולדתו – עיר של קדושה, ניגון ודמעה – ספג רבי נחמן את האש הראשונה של החסידות, אך בתוכו בערה כבר אז תשוקה עמוקה לגלות דרך אחרת, נועזת ואישית עוד יותר.
כשאנו ניגשים אל החג שבו מעורבים ושלובים השמחה האישית, הדביקות המיוחדת של זכר לשמחת בית השואבה, חיבוב המצווה של ארבעת המינים ושמחת התורה בסיום חג הסוכות - אין מנוס מהלהגיע למסקנה המדמה את אותו שילוב, שהמאבק בין התנועה חסידית לאחותה הגדולה הליטאי הוליד אחדות סמויה
ובימים אלו נדמה כי ההתנגשות בין שני העולמות – החסידות וההשכלה הליטאית – לא נועדה אלא כדי לברוא שלמות רחבה יותר.
האש החסידית הציתה את הלב, והעומק הליטאי נתן לה צורה.
וכך, דווקא מן הפולמוס נולדה שפה חדשה של עבודת ה': יהדות המשלבת רגש ושכל, לב ומוח, אהבה ויראה – כשתי כנפיים הממריאות יחד אל על.
שנזכה ללכת בדרכי רבותינו הגאון מוילנה ורבי נחמן מברסלב שיום פטירתם בעיצומו של החג המתקיים עלינו לטובה וזכותם תגן עלינו
נכתב בהשראת מאמר מאת הגאון הדגול רבי (ד"ר) יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, בעל ה'שרידי אש'
0 תגובות