שקט הוא רפש
במשך שנים רבות, שמו של האפיפיור פיוס השנים-עשר היה כרוך באחד הדיונים המוסריים הטעונים ביותר בהיסטוריה המודרנית. בעוד שאירופה בערה בלהבות השואה, הכס ברומא שמר על שתיקה רועמת. מבקריו טענו כי הוא "מכר את נשמתו" בכך שנמנע מגינוי פומבי נחרץ של הנאציזם ושל השמדת היהודים, גם כאשר המידע זרם אל לשכתו ללא הרף.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כבר ב-1942 קיבל פיוס השנים-עשר דיווחים מצמררים. הכומר פיטרו סקביצי כתב לו כי "רצח יהודי אוקראינה הוא מוחלט" וכי "מדברים על שני מיליון קורבנות". מסמכים שנחשפו לאחרונה בארכיונים הסודיים של הוותיקן מוכיחים מעל לכל ספק כי האפיפיור ידע על השילוחים למחנות המוות, על תאי הגזים ועל היקף הטבח.
אולם, התגובה הייתה בררנית ומצומצמת. הוותיקן התמקד בעיקר בהצלת יהודים שהוטבלו לנצרות, בני זוג מעורבים או ילדים ממשפחות קתוליות. אפילו כשנערכה הפשיטה על גטו רומא ב-16 באוקטובר 1943, "מתחת לחלונות האפיפיור", התערבותו הביאה לשחרורם של 252 מומרים בלבד, בעוד שמעל אלף יהודים אחרים נשלחו אל מותם בבירקנאו. פיוס השנים-עשר האמין כי ניטרליות היא הדרך הטובה ביותר להגן על האינטרסים של הכנסייה, גם אם הדבר עלה במחיר הסמכות המוסרית שלו.
האפיפיור ה"זמני" שמפתיע את העולם
עם מותו של פיוס השנים-עשר ב-1958, העולם הקתולי חיפש מנהיג חדש. הבחירה באנג'לו ג'וזפה רונקלי, שהפך לאפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, נתפסה בתחילה כמינוי של "אפיפיור מעבר" – אדם זקן בן 77 שנועד למלא את התפקיד לזמן קצר ובשקט.
אך לרונקלי היה עבר שונה בתכלית. בניגוד לקודמו הדיפלומט והמרוחק, רונקלי היה "אפיפיור של אנשים". בזמן המלחמה, הוא היה השליח אפיפיורי בטורקיה וביוון, הוא לא שתק. הוא זייף תעודות הטבלה עבור יהודים בהונגריה, לחץ על שלטונות סלובקיה לעצור גירושים והציל אלפי ילדים יהודים מהשמדה. כשהתמנה לתפקיד הרם ביותר, הוא הביא עמו את אותה חמלה אנושית פשוטה.
הרגע המכונן שפתח את הדרך לשינוי התרחש ביוני 1960. ז'ול איזאק, היסטוריון יהודי-צרפתי בעל שם עולמי שאיבד את אשתו ובתו באושוויץ, הגיע לוותיקן. הוא הגיש לאפיפיור תיק מסמכים המפרט את שורשי האנטישמיות הנוצרית. שאותה כינה "הוראת הבוז". הוא טען כי המסורת הנוצרית שהציגה את היהודים כעם מקולל (אפ"ל) ורוצחי אותו האיש היתה התשתית עליה צמחה האדישות לשואה.
האפיפיור, שהתרגש מהדברים, בתום הפגישה שאל יצחק: "האם אני יכול לעזוב עם תקווה?" יוחנן העשרים ושלושה ענה לו במילים שיהפכו למיתולוגיות: "אתה זכאי להרבה יותר מתקווה!".
שני ענקים וגשר אחד
בעוד האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה פותח את חלונות הוותיקן, מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית, ניצבו שני ענקי רוח יהודים שהיו עתידים לעצב את תגובת העם היהודי למהפכה הקתולית. הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, ענק מחשבה ואברהם יהושע השל, הפילוסוף בעל ההדרת פנים הקמאית.
שניהם נולדו לאותה קרקע פורייה של מזרח אירופה, שניהם נשאו על כתפיהם שושלות רבניות מפוארות, ושניהם הגיעו לברלין כדי לרכוש תואר דוקטור בפילוסופיה – אך דרכיהם הרוחניות היו שונות כרחוק מזרח ממערב (באוניברסיטה בברלין פגש השל גם ברבי מחב"ד ורבי יצחק הוטנר זצ"ל).
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק נולד ב-1903 בפולין, נצר לשושלת רבני בריסק המפוארת. בילדותו הוא לא למד בבית ספר מסודר, אלא התחנך על ברכי אביו בלימוד גמרא מעמיק וחד. כבר בצעירותו שלט בכל רזי התלמוד עוד לפני שפנה ללימודי חול. כשנסע לברלין ללמוד פילוסופיה, הוא לא נטש את עולמו הישן; הוא השתמש בכלים של קאנט והגל כדי לבנות את המבצר הרוחני של "איש ההלכה".
עבור הרב סולובייצ'יק, היהודי ניגש לעולם כשידיו אוחזות בתורה שניתנה בסיני. ההלכה היא המפה שלו במציאות, המערכת שמעניקה סדר ומשמעות לקיום. הוא היה איש של משמעת, של אחריות אישית ושל מחשבה חדה כתער. עבורו, הדת הייתה בראש ובראשונה מחויבות לחוק של הקב"ה. מבצר פנימי שאיש אינו יכול לפרוץ.
במקביל, בוורשה של 1907, נולד אברהם יהושע השל. הוא היה "נסיך חסידי", צאצא של "האוהב ישראל" מאפטא. השל גדל בעולם של רגש, של מיסטיקה ושל דבקות. הוא סיפר כי עריסתו עמדה ברוח החסידות, מוקף באנשים שהיו בטוחים שבכל דבר טמון משהו טרנסצנדנטי.
הפגישה עם היטלר
בלילה גורלי אחד באופרה של ברלין בתחילת שנות ה-30, חווה השל הצעיר את עוצמת האימה הפוליטית שחדרה אפילו אל היכלי התרבות הגבוהה ביותר. בעיצומו של המופע נכנס אדולף היטלר אל האולם, והשל רעד באימה כשראה את הקהל כולו קם על רגליו כאיש אחד כדי לחלוק כבוד לדמות המבעיתה. הוא לא יכול היה לשאת את המראה המזעזע של ההמונים המריעים לעריצות ונמלט מהמקום במהירות האפשרית.
הוא לא ידע אז שאירועים אלו מסמנים את תחילת הטרגדיה האישית שתכה במשפחתו: אמו רייזל ושלוש מאחיותיו, אסתר, גיטל ודבורה מרים, נותרו מאחור באירופה ויירצחו כולן במהלך השואה. הי"ד.
"אלוקים מחפש את האדם"
חודשים ספורים לאחר מכן, ב-28 באוקטובר 1938, חייו של השל בגרמניה התפרקו סופית כאשר הגסטפו פשט על בתי יהודים כדי לגרש אלפי יהודים בעלי אזרחות פולנית. ברגעים שבהם נאלץ לאסוף את חייו לתוך מטען מצומצם, עשה השל בחירה ששיקפה את עולמו הפנימי העמוק: הוא מילא שתי מזוודות בספרים ובכתבי יד יקרי ערך שטרם פורסמו, והעדיף אותם על פני בגדיו או כל רכוש אישי אחר.
עם המטען הזה, שבו הכתבים היו חשובים לו יותר מכסות לגופו, הוא הובל למחנה המעצר זבונשין שבגבול פולין. השל הצליח להיחלץ מהמחנה ולחזור לוורשה, שם שהה זמן קצר עם משפחתו לפני שהצליח להגר ללונדון ומשם לארצות הברית בשנת 1940.
השל הגיע לניו יורק כפליט חסר כל, אך עם המטען הרוחני של המזוודות שהציל והפצע הפתוח של אובדן משפחתו. הוא נהג לומר מאוחר יותר כי "מאז אושוויץ, יש לי רק כלל אצבע אחד לכל מה שאני אומר: האם זה יהיה מקובל על אותם אנשים שנשרפו שם?"
אברהם יהושע השל הציב במרכז הגותו את התובנה המהפכנית שאלוקים אינו מושג מופשט או אובייקט הלכתי, אלא מבקש את האדם ותובע ממנו שותפות וברית עמוקה.
הוא פעל בתוך מתח קיומי תמידי בין החמלה והשמחה החסידית (הבעש"ט) לבין דרישת האמת הנוקבת (קוצק) מתח שחייב אותו להביא את התובנות היהודיות אל לב המציאות המודרנית.
עבורו, הפעולה למען צדק חברתי ו"תיקון עולם" הייתה צורה של עבודת השם, גם בעת שצעד למען זכויות השחורים בארצות הברית. בגישתו לעולם, הוא האמין שהאחווה האנושית נובעת מההכרה באלוקים כ"אבא" משותף, לדעתו מבט כזה מקנה לכל אדם ערך אינסופי ומחייב אותנו לתיקון עולם מתוך אחריות דתית עמוקה או בנוסחה שלו: "אלוקים מחפש את האדם".
העימות הגדול והמהפכה ברומא
לאחר השואה, הכנסייה הקתולית כבר לא יכלה להתעלם מן ה"שאלה היהודית". האנטישמיות המוסדית וההאשמה העתיקה ברצח אותו האיש היו חייבות לעבור בירור מחודש. הוותיקן, תחת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, ביקש לנסח מסמך שישנה את יחס הכנסייה ליהדות – לימים מסמך ה"נוסטרה אטאטה".
אך כדי לכתוב מסמך כזה, הכנסייה הייתה זקוקה ליהודים שידברו איתה. כאן נוצרה הדילמה הגדולה שפילגה את שני הענקים הללו. השל האמין שהדיאלוג עם הכנסייה הוא הכרח מוסרי ותאולוגי שאין להתחמק ממנו. הוא ראה בכך הזדמנות לעקור את שורשי השנאה הנוצרית מהעולם. מנגד, הרב סולובייצ'יק חשדנות עמוקה כלפי הכנסייה. הוא פחד שניסיונות הדיאלוג הם מסווה למסיונריות ולניסיונות המרה.
ההזמנה לשינוי ההיסטורי לא הגיעה בחלל ריק. היה זה הקרדינל אוגוסטין באה, חוקר מקרא גרמני שהתמנה על ידי יוחנן העשרים ושלושה לעמוד בראש המזכירות לקידום אחדות נוצרית, שהחל בגישושים. באה פנה לארגונים יהודיים, ובראשם הוועד היהודי-אמריקאי (AJC), בבקשה לקבל המלצות וביקורת בונה על ניסוח מסמך שיסדיר מחדש את יחסי הכנסייה עם היהודים. כאן נפתחה הדרמה הגדולה בין שני ענקי הרוח, שכל אחד מהם התבקש על ידי ה-AJC לייעץ בגיבוש העמדה היהודית.
'עם לבדד' או 'אור לגויים'?
בפברואר 1964, הרב יוסף דוב סולובייצ'יק נשא נאום ביידיש בפני הסתדרות הרבנים של אמריקה, שהפך למאמר המכונן "עימות" בכתב העת Tradition. הרב סולובייצ'יק טען כי קהילות אמונה הן ייחודיות ובלתי ניתנות להשוואה; לכל דת יש "אינטימיות" פרטית וחוויות דתיות שאינן ניתנות לתרגום לאחר.
הוא הזהיר כי כל ניסיון לדיאלוג תאולוגי יוביל בהכרח למאמץ מצד הכנסייה "לפייס" את ההבדלים ולבטל את ייחודיות היהדות. מבחינתו, על היהודים לשתף פעולה עם הנוצרים בנושאים חילוניים מאבק באנטישמיות או צדק חברתי אך לעצור בפתח המבצר הדתי. הוא חשש שהדיאלוג הוא מסווה למסיונריות, וכי היהודים נדחקים לברך על כל פירור של סובלנות נוצרית רק משום שהכנסייה הפסיקה ללמד את "תורת הביזיון". הרב הדגיש כי חובה עלינו "לתקשר את האחרות שלנו" ולא לנסות לטשטש אותה כדי למצוא חן בעיני הכנסייה.
מנגד, אברהם יהושע השל ראה במפגש הזדמנות דתית עמוקה. הוא האמין שהדיאלוג הכרחי משום ש"שום דת אינה אי" וכי האחריות המוסרית מחייבת יהודים להשפיע על עולמה של הנצרות. השל, שהיה היועץ המרכזי של ה-AJC, ניסח עבורם את המזכר הרשמי השלישי שהוגש לוותיקן: "על שיפור יחסי יהודים-קתולים".
במזכר זה, השל לא הסתכל רק על העבר אלא הציע דרך לעתיד. הוא דרש מהכנסייה להכיר ביהודים כיהודים, לחדול מניסיונות המרה ולהכיר בכך שגיוון דתי עשוי להיות רצון הא-ל. השל האמין שבתקופה שאחרי השואה, שתיקה מול רדיפה היא חטא, וכי על אנשי דת להיות "שותפים" בתיקון עולם.
גבירותי ורבותיי, מהפך
ועידת הוותיקן השנייה (1962–1965) הייתה אחד האירועים הדתיים המשמעותיים ביותר במאה ה-20. היא כונסה בבזיליקת פטרוס ברומא תחת המוטו "אג'ורנמנטו" (עדכון וחידוש), והשתתפו בה כ-2,900 בישופים מכל רחבי העולם. הוועידה אירחה גם משקיפים מהכנסיות הפרוטסטנטיות והאורתודוקסיות, ואף מהכנסייה הרוסית.
הכל החל ברוח של תקווה תחת הנהגתו של האפיפיור יוחנן ה-23. אולם בעיצומו של המהלך, ביוני 1963, הכתה הטרגדיה: יוחנן ה-23 מת. בעולם היהודי השתררה חרדה עמוקה; רבים חשו כי המפעל כולו ירד לטמיון וכי יורשו, פאולוס השישי, יהיה שמרן וזהיר מדי. פאולוס אכן הודיע על המשך הוועידה, אך הוא מצא עצמו תחת מכבש לחצים אדיר.
המאבק לא היה רק תאולוגי, אלא פוליטי ובינלאומי. מדינות ערב, ובראשן מצרים של נאצר, הפעילו לחץ כבד על הוותיקן. הן חששו שכל מחווה דתית כלפי היהודים תתפרש כהכרה מדינית במדינת ישראל הצעירה. בוותיקן עצמו, גורמים שמרניים ניסו לרכך את הטקסט, ובשלב מסוים נראה היה כי הוועידה עומדת לסגת מהבטחותיה המקוריות.
הדרמה הגיעה לשיאה כאשר פורסמה טיוטה שרמזה כי הכנסייה עדיין מקווה ל"איחוד עתידי" של היהודים עם הנצרות – קרי, המרה. השל, הגיב בזעם שזעזע את אמות הסיפים. בראיון נוקב לעיתון "מעריב" ובכותרות ה"ניו יורק טיימס", מתח אשל ביקורת חריפה על שתיקת הכנסייה בשואה ולבסוף בלי מורא הוא הצהיר ברמז עבה: "אני מוכן ללכת לאושוויץ בכל עת אם אעמוד בפני הברירה: המרת דת או מוות!".
זמן לשנות
דבריו נשמעו לאנשי הוותיקן כאילו השווה אותם לנאצים, עוררו סערה במסדרונות הוותיקן. הקרדינל באה כתב להשל כי הראיון גרם לו ל"מבוכה הגדולה ביותר שחווה", לאחר שנאלץ לספוג 45 דקות של נזיפות מעמיתיו השמרנים שטענו כי השל "הורס את התוכניות היקרות ביותר".
בניסיון להציל את המצב, נקבעה להשל פגישה אישית עם האפיפיור פאולוס השישי ב-14 בספטמבר 1964. בצירוף מקרים מצמרר, הפגישה נערכה בערב יום כיפור. בבוקר הפגישה, כשהוא שוהה במלון ברומא תחת מעטה חשאיות כבד, כתב אשל מכתב אישי לאשתו סילביה ובתו סוזי: "הלשכה של האפיפיור הביעה חרטה על כך ששכחו שאינני יכול להגיע בשבת... הסירו דאגה מלבכם פשוט תהיו שמחות ותתפללו"
השל נכנס לחדר כשהוא נושא עמו מזכר תאולוגי חריף ותובעני. פאולוס השישי היה ידידותי אך תקיף, והבהיר כי אינו יכול לשנות דוקטרינה לבקשת "גורמים חיצוניים", אך הבטיח לשקול את דבריו. השל יצא מהפגישה בדאגה, אך המילים שלו כבר החלו לחלחל.
בסופו של דבר, עקשנותו של השל והברית שכרת עם הקרדינל באה נשאו פרי. ב-28 באוקטובר 1965, ברוב מוחץ, אושרה הצהרת "נוסטרה אטאטה" (= בזמננו אנו). לראשונה מזה אלפיים שנה, הכנסייה הקתולית ניקתה את העם היהודי מאשמת "רצח אב הכנסייה", גינתה את האנטישמיות והכירה ביהדות כדת חיה ובעלת ערך נצחי.
השל הצליח במקום שבו רבים נכשלו: הוא הכריח את העולם הנוצרי להביט במראה של אושוויץ ולתקן את דרכיו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לצד מעשיו המגבשים והמכוננים, השל מהוגיה החשובים של יהדות ארצות הברית הקונסרבטיבית, ולמרות שהיה אדם דתי ושומר מצוות לאורך כל חייו - רעיונותיו והגיגיו נותרו בודדים כמעט.
דרור בונדי דוקטור למחשבת ישראל, המתמחה בהגותו של אברהם יהושע השל מציין: כי למרות תהילתו, השל נותר אדם בודד מבחינה דתית; בשבתות בבוקר התפלל בבית מדרש קונסרבטיבי, בצהריים ב"שטיבל" של חסידי גור, ובלילות שבת התפלל לבדו בביתו - לבדד ישכון?!
0 תגובות