אני פוגש אותו באחד מבתי הכנסת בירושלים. הוא עומד ולומד עם סטנדר, מוקף ספרים – אבל הוא לא מבחין בי. שקוע כולו בניסיון לפצח קושיה של רבי עקיבא איגר. יכולתי להמתין כך עד הערב, אבל אני יודע שזמן אצלו זה זמן – ואם הוא אמר לבוא בדיוק בזמן, כדאי לי לדייק. הזמן קצר והספרים מרובים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ערב חג השבועות – הימים שלפנינו הם ימים מיוחדים, עם אווירה מעולם אחר. עם ישראל חוזר אל הנשמה שלו, אל התורה – כי היא חייו ואורך ימיו. אי של שפיות מעבר לרעש ולהמולה. אנחנו שבים אל בסיס האם, לתחנת העגינה שלנו. ואם יש ימים כאלה – כמו שבועות – אז יש גם אנשים כאלה. אנשים של תורה מפלנטה אחרת. בקיצור: גדי.
"גדי, מה קורה?", לא מצאתי דרך יצירתית להסיט אותו מן הלימוד. סליחה על ההפרעה.
גדי מרים את העיניים מהספר. קודם הוא מחייך אלי, ואז הוא נוחת אל הכוכב דנן, מתבונן בי. "אה, זה אתה?", הוא משיב, "כן, קבענו. תשתה משהו".
אז מה גדי, חג השבועות וזה. יום חתונתו זה יום מתן תורה - מתי פגשת את הכלה לראשונה?
גדי צוחק בקול. "אויי לקח זמן עד שבכלל הייתי בעניין של שידוכים איתה, אני לוקח על עצמי את האחריות.
"נולדתי כילד חילוני, הכי רחוק שאפשר. אפילו הסבים של הסבים שלי – שאני כשר לעדות עליהם (חמישי בחמישי) – היו חילונים גמורים. זה אפילו יותר רחוק מאנטי. כי משפחות אנטי-דת – יש להן איזשהו ממשק עם התורה. הן נגד – אבל הם מגיבים מתוך ידיעה.
"אני גדלתי בדרום תל אביב (נושק לשכונות מצוקה) של שנות השמונים המאובקות. בית, ים, ובית ספר. איך הם אומרים היום: ‘הכל הבל חוץ מכדורגל’. וזהו. ככה אתה גדל. כמו הרבה בעלי חיים – האדם לא מחפש משמעות, אם הוא לא שמע שיש כזאת".
מתי התחלת לחשוב על משמעות? על העולם? על עצמך?
"אני זוכר שהקפיצו אותי כיתה בבית הספר – הייתי ילד כשרוני. בכיתה של הגדולים עברתי חרם. מסורת זו מסורת... אבל היה ילד אחד ששמר עלי, התיידדנו מאוד. אבל לא להרבה זמן – הוא נהרג בתאונת דרכים. והשאיר אותי לגמרי לבד.
"אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על משמעות. נשארתי עם סימן שאלה שלכד אותי כמן קרס דייגים. למה? למה ככה? אבל עם הזמן זה נשכח, לא לגמרי – תמיד היה לי בפנים כמו אולר חלוד בבטן, ששלח מדי פעם דקירה של תזכורת".
חשבת שיש מי שמכוון את הדברים? שזה לא טייס אוטומטי?
"כן, אני חושב שזה כן נתן לי איזה מבט אחר. אבל בסוף הייתי ילד. ולילדים – בניגוד למה שחושבים – יש כושר עמידה נפלא. הם יודעים לחיות עם צלקות. כואב כשנוגעים, אבל אפשר לחיות עם זה".
אז מתי בעצם התחלת לחזור?
"עברו הרבה שנים. עברתי לגור בחו"ל, בשביל פרנסה. דווקא שם – מרוחק מהארץ, מהסביבה – מקום שאין בו כמעט יהודים, ובטח שלא מזדהים ככאלה… פתאום, כשאתה לבד ושקט, אתה מתחיל לחשוב. האם אני שונה משאר העמים? במה מתבטאת היהדות שלי? כשעזבתי את הארץ של היהודים – מה בעצם עזבתי?
"חזרתי לארץ עם הרבה מחשבות, אבל בלי לדעת בדיוק מה אני רוצה. יום אחד פגשתי חבר תל-אביבי שאמר לי: 'יש פה בית כנסת עם הרבה חוזרים בתשובה. אבל הם רק לומדים שם. אין הרצאות, אין סמינרים משעממים ומתישים, חבר'ה אינטלקטואלים, שווה לך לבדוק.
הציץ ונפגע
"לא יודע איך להסביר – מהר מאוד מצאתי את עצמי שם. נכנסתי לעניינים בלי הרבה מאמץ. הרגשתי בחוש – ש'המאור שבה מחזירו למוטב' – זה אמיתי. אצלי אחרי השיעור תורה הראשון זה כבר היה מאבק מול כוח המשיכה. הרב של בית הכנסת לא דיבר איתי על אלוקים. לא ניסה להוכיח. הוא פשוט ישב ולמד. מי שרוצה – יבוא וילמד. חוץ מלימוד תורה באמת שאין מה לחפש שם.
"אני זוכר את השבועות הראשונים שלי – ממש התמכרתי. לא הייתי מוכן לעשות שום דבר חוץ מללמוד".
זה לא הגיע יחד עם קיום מצוות?
"האמת? אני קצת מתבייש להגיד – לא היה לי זמן לקיים מצוות. פשוט ישבתי ולמדתי. משהו ממגנט סגר עלי. הייתי לומד שעות, לבד עם עצמי, וזה פשוט הציף אותי.
"לקח לי זמן להבין שהתורה היא לא רק אוויר לוגי למוח – היא גם חיים ממשיים ומאד קונקרטיים. אבל זה קרה רק אחרי שכבר למדתי חצי מסכת יבמות בעיון עם חברותא שלי – אברך תלמיד חכם גדול. ואז באו התפילין. ואז שמירת שבת".
איך אתה מסביר את זה? בעל תשובה שחוזר רק מלימוד תורה?
"כן. ממש ככה. תמיד הייתי תלמיד מצטיין – למדתי פילוסופיה פה ושם, אבל אני מטבעי טיפוס סקפטי - ולא חיפשתי הוכחות ("הוכחה שאי אפשר להפריך אותה, אינה הוכחה", הוא מצטט מאיזה מקום), התורה עצמה האירה לי חזק. ריפאה כל פצע בנשמה שלי. היא ליבתה בתוכי איזה אמון פשוט בקב"ה. בלי שאלות, בלי סימני שאלה. ואני חש שאין לי באמת הסבר לזה. זה סוג של טעם שגם אלף הסברים לא יעזרו. תטעם ותבין".
היום גדי הוא אברך מן המניין. מוסר שיעורים, לומד בלי הפסקה, ונוסע פעם בשבוע לתל אביב – לאותו בית כנסת, אל הרב שהחזיר אותו הביתה. "לי יש פעם בשבוע חג מתן תורה", הוא אומר, "אותה שעה שאני יושב ולומד עם הרב – בקולות וברקים. לימוד כנתינתו מסיני".
אז מה בכל זאת מייחד עבורך את חג השבועות?
גדי מהסס קלות, בוחש בזקנו, ומסדר את מחשבותיו.
"תראה", הוא אומר, "יש גמרא נפלאה: 'אמר רב יוסף – אילולא האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא'. האמירה הזאת עומדת מול עיניי בכל פעם שאני פותח גמרא. לולא התורה – החיים באמת היו שוק. אני אומר את זה מעדות אישית – בלי התורה, באמת אין טעם לכלום. והייתי נשאר שם – אולי לנצח. תוהה ובוהה. ואולי אפילו לא מחפש – כי לא ידעתי שאבדה לי חמדה גנוזה שכזו. והתורה… היא ששמרה עלי.
גדי, מסתכל סביב, ואז לוחש לי:
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"מה אני אגיד לך, רק שאחי המפקד בגולני לא ישמע - 'תורה מגנא ומצלא'.
0 תגובות