במאמר הקודם עסקנו בדברים שמסוגלים לאמץ אמונות טפלות שלא שיערום אבותינו, מדוע מצוות ‘תמים תהייה’ כה חשובה לרכישת יציבות בחיים וכיצד התחליפים נזקם מרובה על תועלתם. כעת נפנה לעוד כמה פריטים שמשמים אותנו מי לסגולה ומי ולמניעת רעה וצער.
החמסה: קמע עתיק מהאיסלם ליהדות
החמסה (מערבית: خمسة - חמישה) היא סמל בצורת כף יד פתוחה עם חמש אצבעות פרושות. היא משמשת כהגנה מאגית, בעיקר נגד עין הרע. סמל זה נפוץ במיוחד בארצות ערב במזרח התיכון ובצפון אפריקה. נהוג לתלות אותה בפתחי בתים, על הצוואר, במכוניות ועוד.
על פי המסורת המוסלמית, החמסה מכונה "ידה של פטימה", בתו של הנביא מוחמד. אגדה עממית מספרת שפטימה הכניסה את ידה לתבשיל רותח כשראתה את בעלה מביא אישה חדשה. החמסה מסמלת את האיפוק שלה, העין בה מסמלת את דמעתה, וחמש האצבעות מסמלות את חמשת עמודי האסלאם. יש המזהים מקור קדום יותר לחמסה בפסלה של אלת ירח קרתגית.
הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל – בסתר המדרגה
ביהדות, קמעות החמסה הופיעו לאחר שהיו נפוצות בעולם המוסלמי. אין לה מקור קדום בגמרא ובראשונים.
הופעתה הראשונה כסגולה בכתבים יהודיים מתועדת במאה ה-17 בספרו של הרב יצחק עונקיניירה, "איומה כנדגלות". הוא כתב על הסגולה הגדולה שבאות ה', וציין כי ציור כף אחת בחמש אצבעות יכול להגן מפני מקרים שונים, ובפרט להסיר שרירות לב ועין הרע. דבריו צוטטו לאחר מכן על ידי הרב אברהם ראובן הכהן סופר והחיד"א (ב"פתח עיניים" על ברכות כ,א). גם הבן איש חי הביא את דברי החיד"א. (בן איש חי שנה שנייה פרשת פנחס סעיף יג )אך כאמור אך אין לה מקור קדום בגמרא ובראשונים
שום בפדיון הבן
בשו"ת התעוררות תשובה (חלק א', סימן ק"ו), שאין פודין את הבן בלילה – שכן הלילה הוא זמן של שליטת החיצונים. ומשום "לא תחסום שור בדישו" – אין לפדות בזמן שיד החיצונים תקיפה. טעם זה מופיע גם בספרי המקובלים, שכתבו שאין נותנים צדקה בלילה מאותה סיבה.
בהקשר זה כתב בספר אוצר פדיון הבן (פרק כ"א סעיף ב') טעם נאה למנהג חלוקת שום בסעודת הפדיון: כידוע, לשום סגולה להרחיק את החיצונים. כך גם מובא בספר טעמי המנהגים (סימן תרנ"ט) בשם שער המלך (חלק ב', סוף פרק י') שבט' באב נוהגים להטיל שום על הקברים, כיון שהוא מבריח את החיצונים.
עוד מסופר בשם הרה"ק מבעלזא זצוק"ל, שכאשר הלך לבקר חולה – לקח עמו שומים, כדי להרחיק את החיצונים (נמסר מפי השמועה). ראו גם ליקוטי פנחס (דרושים, עמוד ק"ו), שהביא עניינים אלו.
ובאותו ספר (ליקוטי פנחס, עמוד ק"ב), בשם אמרות הצרופה, נאמר שפדיון הבן בא לפלוט ממנו את הזוהמה שהייתה בו, שהרי הבן הראשון הוא תחילה לקליפה – הקודמת תמיד לפרי. אך על ידי עצם הפדיון – "בכור" שהוא אותיות "ברוך" – נקרא קדוש.
עוד כותבים שם, שמנהג חלוקת השום בסעודה נובע גם מכוונה פרקטית: לפי דברי המקובלים, סעודת פדיון הבן שקולה כנגד פ"ד תעניות, ולכן רצו לחלק דבר מה שישמר לאורך זמן – כמו תבלין.
בספר בני בכורי ישראל כתב רמז נאה למנהג זה: פדיון הבן בא כתיקון לחטא מכירת יוסף, ולכן יש טעם נחמד במנהג ישראל לחלק שום מהסעודה, לפי דברי הגמרא בבבא קמא (פב.) ששום "מכניס אהבה ומוציא את הקנאה" – ובכך תיקן את אשר נאמר על אחי יוסף: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו".
שריקה מביאה שדים
שריקה היא פעולה שגרתית עבור אנשים רבים, אך ישנם הרואים בה סכנה ממשית. מקורה של אמונה זו, ששריקה מזיקה, אינו ברור באופן חד משמעי. למעשה, מקורות הלכתיים רבים, כגון שו"ת רבבות אפרים ושו"ת לדופקי בתשובה, לא מצאו סימוכין לאיסור שריקה. למרות זאת, האמונה נפוצה למדי, ויש מי ששמע עליה מזקני הדור.
ישנם מספר ניסיונות לאתר מקורות או סיבות לאמונה השלילית. מקור עקיף אפשרי מוזכר בפירוש רס"ג לספר ויקרא, שם הוא טוען שבעלי ה"אוב" נהגו לשרוק כדי להתחבר לשד ולקבל מידע. בנוסף, קיים איסור דומה על כיבוי נר בפיו, המוסבר בכך שצליל הנשיפה דומה לשם מלאך מזיק ועלול לקרוא לו. ניתן להקיש מכך שאותו היגיון עשוי לחול גם על שריקה. גם ללא מקור מובהק, ספר חסידים מסביר שתפיסה של דבר כמסוכן, גם אם בטעות, עלולה לגרום לו להיות כזה, בשל כוחם של "לשון בני אדם ועינם" שמזקים. יש שציינו לדברי הרמ"ק בספר אלימה ששר"ק (צליל השריקה) קשור לדינים ולחרוק שן, וכן מגיד מישרים המקשר "ממשרקה" לתוקף הדינא.
לעומת זאת, בחסידות חב"ד מקבלת השריקה משמעות שונה לחלוטין. שם, היא מקושרת לעבודת ה' ואף מהווה סמל אפשרי לגאולה. הרבי מליובאוויטש נהג לעודד שריקה בהתוועדויות ואף שרק בעצמו.
0 תגובות