ויליאם סימפסון, היה אמן מלחמה נודע וצייר סקוטי רב מוניטין, עבודתו בעיר ירושלים התחתית היא הצצה חד פעמית על הקסם והמסתורין שבה. באמצעות מכחולו, חשף סימפסון את האזורים הנסתרים של העיר שהיו אי אז בתהליך התגלות.
סימפסון (1823-1899) נולד למשפחה ענייה בגלאזגו, סקוטלנד, נקודת מפנה בחייו הגיעה כשהחל לעבוד כשוליה בחברת ליטוגרפיה, מה שפתח בפניו עולם חדש של אמנות. לימודי ערב באוניברסיטת אנדרסון ובמכון המכניקה חיזקו את כישוריו. הוא פיתח קריירה מזהירה כצייר צבאי, כשהוא מספק איורים מדויקים ומפורטים לירחון הלונדוני רחב התפוצה העונה לשם: The Illustrated London News.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"סימפסון הקרימאי", זה היה הכינוי שדבק בו בעקבות השתתפותו במלחמת קרים (1853-1856). הוא הגיע לחצי האי קרים בנובמבר 1854, הספיק לתעד את האירועים לפני נפילת סבסטופול, ואף זחל מתוך תעלה כדי לצפות בהתקפה על העיר. הוא העניק לעולם ציוריים רבים מכל מלחמות תקופתו. ציורי צבעי המים שלו, שנשלחו ללונדון והפכו לליטוגרפיות, הקנו לו מוניטין כה רב עד שזכה לחסותה של המלכה ויקטוריה עצמה.
זהירות מרגלים
בשנת 1870, וויליאם סימפסון, נשלח לצרפת כדי לתעד את אירועי מלחמת צרפת-פרוסיה. כשהגיע לחזית בעיר מץ, האווירה הייתה מתוחה ומסוכנת. עיתונאים אחרים כבר נעצרו בחשד לריגול, וסימפסון ידע שהוא חייב להיות זהיר במיוחד בזמן עבודתו ובאופן שבו הוא שולח את סקיצותיו בחזרה ללונדון.
סימפסון, אדם של תושייה וניסיון רב, פיתח שיטה יצירתית במיוחד כדי להתמודד עם הסכנה הזו. במקום ניירות ציור רגילים, הוא החל להשתמש בנייר סיגריות דק במיוחד עבור הסקיצות שלו. המחשבה מאחורי זה הייתה מבריקה בפשטותה:
"אדם יכול לעשות הרבה על נייר מסוג זה", הוא אמר, "ובמקרה של תפיסה, יכול להכין סיגריה מהציור ולעשן אותו לנגד עיני המאשימים".
כלומר, אם היה נתפס ונחשד בריגול, היה יכול לגלגל במהירות את "הראיה המפלילה" לסיגריה תמימה ופשוט לעשן אותה.
בעת שהותו באיסטנבול, בשיא עשייתו שעה שתיעד את קצוות האימפריה, נקרא וויליאם סימפסון להציג את רישומיו בפני לא אחר מאשר הסולטן העות'מאני. זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן לאמן נודד, סימפסון כותב בזיכרונותיו:
"הובילו אותי דרך מסדרונות הארמון המפוארים, לבוש כראוי אך עם צבעים וכתמים על שרוולי. כשראה הסולטן את אחד הרישומים שלי – תיאור של ספינה עות'מאנית בלב סערה – הוא נעץ בי מבט שקט, ואז שאל ע"י מתורגמן: 'האם אתה חושב שספינותינו כה שבריריות?' ניסיתי להסביר שזה היה רק לצורך האפקט הדרמטי של הספינות מול איתני הטבע, לרווחתי הוא צחק, ולבסוף שיבח את הפרטים והדיוק".
המומחה שהורס מסיבות
כאשר ויליאם סימפסון נשלח להודו במאה ה־19 כדי להכין רישומים לאוסף מונומנטים חשוב, הוא ביקר גם בעיר אגרה. שם הבחין בזוג שערים גדולים שהוצבו בתוך מצודת אגרה, והיו מוכרים בשם "שערי סומנאת". השערים נחשבו לאוצר לאומי והוצגו כהוכחה להחזרת כבוד היסטורי עתיק.
לפי הסיפור הרווח באותם ימים, השערים הללו היו שייכים למקדש סומנאת הקדוש לגבירת האל שיווה, מקדש אשר נבזז בידי מחמוד מע'זני בשנת 1025 לספירה. על פי האגדה, השליט המוסלמי לקח עמו את שערי העץ המקודשים אל גזני, שם נשמרו במשך מאות שנים. כשהבריטים כבשו את גזני במהלך המלחמה האפגנית הראשונה, הם מצאו את השערים והחזירו אותם להודו. לורד אלנבורו, המושל הכללי של הודו באותה תקופה, הכריז על המעשה ברוב טקס והציגו כהשבת כבוד דתי ולאומי.
אלא שכאשר סימפסון התבונן מקרוב בשערים כדי לסרטט אותם, משהו לא התאים. העיטורים היו גאומטריים, הסגנון כולו איסלאמי, ולא ניכרו כל סימנים לאמנות או סמליות הודית. לא הופיע ולו פרט אחד המזוהה עם מסורת הינדואית. סימפסון החל לחשוד כי מדובר בשערים מוסלמיים לחלוטין, וכי אין להם כל קשר למקדש סומנאת.
הוא העלה את ספקותיו בפני בכירים שהכיר באגרה ואף שוחח עם לורד קנינג עצמו. כולם הבטיחו לו שהשערים אותנטיים והסתמכו על ההכרזה הרשמית של לורד אלנבורו.
סימפסון לא השתכנע. רק כאשר שב לאנגליה מצא סוף סוף אישוש להשערתו. ההיסטוריון ג'יימס פרגוסון, מומחה לסגנונות אדריכליים, אישר כי השערים מעוצבים באופן מובהק לפי המסורת המוסלמית. יתרה מזו, בדיקה מיקרוסקופית העלתה כי העץ אינו אלגום הודו יוקרתי, כפי שנטען, אלא עץ ארז הימלאי סוג עץ שאינו מקושר כלל לבניית מקדשים הינדיים.
באותה תקופה, הדעה הרווחת עדיין האמינה באותנטיות השערים. גם כאשר לורד אלנבורו הלך לעולמו בשנת 1871, העיתונים ציינו בחגגיות את "החזרת שערי סומנאת" כאחד מהישגיו המרכזיים. סימפסון, שלא יכול היה לשתוק, שלח מכתב לעיתון ה־Daily News שבו חשף את ממצאיו. דבריו עוררו הדים, וכך גם נחשפה שהוא בעל עין חדה גם בארכאולוגיה, ומכאן הדרך לירושלים הייתה קצרה.
ירושלים התת-קרקעית: מסע אל בטן האדמה
בשנת 1869, לאחר שסיים לתעד את פתיחת תעלת סואץ, הגיע וויליאם סימפסון לירושלים. הוא כבר יצר איורים עבור ספר על ירושלים מבלי לראותה במוחש, עכשיו זו הייתה הפעם הראשונה שביקר בעיר. הוא הצטרף לצ'ארלס וורן מהמהנדסים המלכותיים, שביצע חפירות ארכאולוגיות עבור הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF). וורן, ששלח דוחות כתובים ל-Illustrated London News, נזקק לאיורים, וסימפסון הציע את עזרתו.
במהלך שבועיים מרתקים, וורן הדריך את סימפסון במבוכים התת-קרקעיים שמתחת להר הבית, הרם א-שריף וסביב חורבות העיר העתיקה. הם זחלו דרך מנהרות שחפרו וורן ואנשיו ודרך מערות קדומות, כשהם שורפים חוטי מגנזיום כדי לאפשר לסימפסון לצייר בחשכה המוחלטת.
ציוריו של סימפסון מירושלים הציגו תפיסה מהפכנית של האימפריה. בניגוד לאמני נוף קודמים שהדגישו נופים פנורמיים ומצודות עתיקות בגישה "ציורית", סימפסון התמקד ב"פנימיות". ציוריו כללו מעברים צרים עם תקרות נמוכות, ושימוש בצבעים עזים וצללים כהים, במקום הברק המוזהב הרך שאפיין ציורים אחרים של המזרח.
הבור הגדול
באחד הימים, וורן הוריד את סימפסון אל פיר בעומק 75 רגל בפינה הדרום-מערבית של הרם, כדי לצייר ולתעד אותיות אדומות על האבנים. אותיות אלה נחשבו לכתובות של בוני צידון שהניחו את אבני היסוד של בית המקדש של שלמה במאה העשירית לפני הספירה.
הבור הגדול ביותר מכל בורות הר הבית, בור מספר 8. המכונה ע"י הערבים בשם "בחר אל-כביר" (הים הגדול) הבור מסוגל להכיל עד 12,000 מ"ק מים, וכיום כמו בעבר הוואקף וחבר מרעיו אינם מניחים לנציגי השלטון הישראלי לסייר בבורות המים במתחם המקודש.
אותו בור היה ממונה על אספקת המים לעולי הרגל בשלהי ימי הבית השני:
ויש המייחסים לו את דברי הגמרא:
״מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם 'שלום' [א"ס: לבתו של נחוניא]. שניה אמר להם 'שלום'. שלישית אמר להם 'עלתה'. אמר לה: 'בתי, מי העלך?'. אמרה לו: 'זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו' [א"ס: עז שאותה הוביל אדם זקן]. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו?!". רבי חנינא בן דוסא הבין שלא ייתכן שמשמיים יגרמו למות בתו של הממונה על אספקת המים לעולי הרגלים דווקא בבור שנועד לספק להם מים, וממילא הבין שהיא בריאה ושלמה".
בספר 'הבית' של ארנן סגל כתב:
"על פי הארכיאולוג לין ריטמאייר, בור מס' 8 הוא גם אחד ממקורות אבני הבניין שמהם נחצבו אבני המקדש, שלאחר מכן — בימי הבית — שימש לצד בור מספר 7 הצמוד אליו כמאגר מים עצום עבור עולי הרגלים. לדעת ריטמאייר, רוב הבורות הגדולים בהר היו בתחילה מחצבות תת־קרקעיות שמהן ניטלו אבני בנייה לצורך מבני הר הבית הקדומים, ולאחר שפעילות החציבה הופסקה הבורות טויחו והפכו למאגרי מים".
למרות תחושת המרחב שבציור, המקום מוקף בקירות, עם מנהרות כהות המובילות לכיוונים שונים.
סימפסון מתחת לאדמת ירושלים:
סימפסון אף צייר את עוזרו של וורן, הנרי בירטלס, מנסה להידחק דרך אבני הקשת (וּווּסוּאַרִים) שנפלו מתחת לקשת רובינסון. ציוריו הראו שאבני הקשת הללו התמוטטו עוד לפני סלילת הרחוב המרוצף שמעל לתעלת הניקוז, ומכאן שהתעלה קדומה לקשת.
ציורו "באר המדרגות" מציג את חלקו העליון של מה שמכונה כיום פיר וורן, חלק ממערכת המים התת-קרקעית של ירושלים שאפשרה לתושבים לשאוב מים ממעיין הגיחון מבלי לצאת מחומות העיר.
תעלות ומערות אינסוף
סימפסון תיעד גם את המחצבות המלכותיות (מערת צדקיהו), מעברים חצובים אל מעיין הגיחון, בורות מים נוספים ליד קשת רובינסון, את המעבר המוביל משער חולדה, איורו של המעבר המדורג היורד אל מעיין הגיחון (עין אום א-דרג' בתמונה הראשית בכתבה) מאשש את הקשר בין המעיין לבריכת השילוח באמצעות מנהרה.
אף שפעל ברישיון, סימפסון חווה רגע מביך כאשר ניסה לצייר את כיפת הסלע מגג בניין סמוך. שומר עות'מאני צעק עליו, וכשניסה להראות לו את הציור, הרוח העיפה את הדף לתוך חצר המסגד. סימפסון רץ אחרי הדף ונכנס לשטח אסור. אנשי הקרן לחקר ארץ ישראל נאלצו לשכנע את השלטונות שלא הייתה כוונה רעה, והוא הורשה להמשיך את עבודתו, אך ורק מהגג.
תערוכה והמורשת
כמה מציוריו של סימפסון שוחזרו ב-Illustrated London News כבר באפריל 1869. סימפסון הבין שיש לו מספיק חומר לתערוכה שלמה, ובשנת 1872 נפתחה בגלריית פאל מאל בלונדון תערוכתו "ירושלים התת-קרקעית". העיתון הטיימס שיבח את העוצמה האמנותית וכישרונו בצבע של סימפסון, והילל את נושא התערוכה כחדש וייחודי, ובעל עניין בלתי פוסק מבחינה אמנותית, ארכאולוגית והיסטורית.
ולטר מוריסון, שהכיר בערכם ההיסטורי והאמנותי של ציוריו, רכש כמחצית מהם עבור הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF). ציורים אלו, המציעים תצוגה ייחודית של האימפריה הבריטית "בהתהוותה" במאה ה-19, מוצגים עד היום לחוקרים המעוניינים ללמוד על פועלו של סימפסון ועל ירושלים התת-קרקעית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ויליאם סימפסון נפטר בלונדון ב-17 באוגוסט 1899, בגיל 75. מעבר לציורי המלחמה, הוא תיעד אירועים בבריטניה, טקסי הכתרה והלוויות. הוא נודע גם כאתנוגרף וחוקר עתיקות, וכתב רבות על דתות, מנהגים וחפצים עתיקים. באמצעות איוריו, סימפסון לא רק תיעד את מסעותיו ברחבי העולם, אלא גם הציע מבט 'אחת אין שני' על סודותיה החבויים של ירושלים של מעלה ושל מטה, העיר שחוברה לה יחדיו.
קרדיט: "The Autobiography of William Simpson - 1903 | ירושלים התת-קרקעית בציוריו של ויליאם סימפסון רוני רייך אוניברסיטת חיפה | ספר הבית ארנון סגל ועוד
0 תגובות