מנהג קדום בישראל הוא שמיום שני של ראש חודש אלול ועד הושענא רבה, ואפילו מעבר לכך, אומרים בקהילות האשכנזים בכל יום, אחרי תפילות שחרית וערבית, מזמור כ"ז בתהלים: "לדוד ה' אורי וישעי". מנהג זה נוסד לפי המדרש: "ה' אורי" , בראש השנה, "ישעי", ביום הכפורים, "כי יצפנני בסוכה", רמז לסוכות. (לפי מנהגי האר"י נהוג לומר זאת אחרי תפילות שחרית ומנחה). תכלית המנהג היא להזכיר לעצמו ולסובבים אותו שהנה ימי הדין הנוראים עומדים בפתח, ויש להתכונן לקראתם בתשובה ובבקשת רחמים.
יש מקומות שבהם נוהגים לומר בצבור אחרי התפילה מספר מזמורי תהלים, עשרה או יותר, לפי מנהג המקום. כן נהגו בעת כתיבת אגרת לחברו: בימי הרחמים יש לרמוז בתחילת האגרת או בסופה שהוא מבקש עליו רחמים ומברכו שיזכה בימי הדין הבאים להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים. ויש נוהגים לפתוח את האגרת בלשון מליצה: "תולה ארץ על בלימה, יטיב לך כתיבה וחתימה".
מנהג נוסף של הראשונים הוא שבכל ימי אלול מכריז השמש בבית הכנסת: "שובו בנים שובבים!" אנשי מעשה נוהגים לבדוק בחודש זה את התפילין והמזוזות שבבתיהם, וכל מה שיימצא פגום – גם בשאר המצוות – יתוקן. יש שכתבו שרמז מנהג זה הוא לעורר את הלב לתיקון פנימי, וע"י המעשים נמשכים הלבבות.
שווה בדיקה
אשת התקשורת והמרצה סיון רבה מאיר, כתבה זאת בימים האחרונים.
קיבלתי את התגובה המדהימה הזו מדבורה סלייטר, רכזת בארגון הסטודנטים “נפש יהודי” בחיפה. אחת הסטודנטיות קראה את הפוסט שפרסמתי אתמול על חשיבות המזוזה והחליטה לבדוק אם היא כשרה. להפתעתה, במקום קלף עם פרשיות המזוזה, היא גילתה את הדף הזה! (שמופיעה בראש הכתבה)
0 תגובות