בפרוס עלינו חודש אלול, ימי חשבון הנפש, בהם עם ישראל מתכונן בהכנה רבתי לקראת יום הדין בראש השנה, בו נעמוד לפני מי שאמר והיה העולם בתקווה שיוציא לאור דיננו. בספרי הלכה והגות ישנו פן לא כ"כ ידוע העוסק בעניין השתיקה בדין.
ניתוח עמוק של מקורותינו חושף הבדלים מהותיים באופן שבו אנו מתייחסים לשתיקה, וכיצד היא משפיעה על ההכרעה ההלכתית והמוסרית.
ב"דין שמים", כלומר בפני בית דינו של הקב"ה, מתברר כי אין לדון דין שתיקה כהודאה. הסיבה לכך פשוטה ועמוקה כאחד: אין צורך בהודאה מילולית, שכן "כל מעשיו בספר כתובים". הקב"ה, שכבודו מלא עולם ואין מלפניו הסתר, אינו חושש לרמאות מצד הנידון.
הר"ן, בוידוי הגדול שחיבר, מציין הבדל מהותי בין מנהג בתי דין של בני אדם, שבהם כפירה יכולה להציל והודאה מחייבת, לבין מנהג בית דינו של הקב"ה, שבו "אם יכפור אדם אוי לו ואוי לנפשו, ואם מודה ועוזב אתה מרחמהו".
מכאן, שלא רק שאין לשתיקתו של הנידון שום משמעות שלילית, אלא למעשה קיימת חובה לדבר ולהתוודות בפיו על חטאותיו. הרמב"ם מדגיש נקודה זו בריש הלכות תשובה וקובע כי "כל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח".
בבית דין של מטה הדין שונה בתכלית - התייחסות לשתיקה אנו מוצאים טרם הגעת הדיון לבית הדין, בעת ויכוח או ריב שבין בעלי הדין. כאן עולה מחלוקת תנאים, כפי שמובא בגמרא בכתובות.
לפי תנא קמא, שפוסק גם הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, "כל פסול דקרו ליה ושתיק – פסול", כלומר, מי ששותק כאשר קוראים לו "ממזר" וכדומה, חוששים לו ולמשפחתו.
'שתיקה כהודאה' בבית דין של מטה
אולם, הראב"ד חולק על הרמב"ם וטוען כי כלל זה תקף רק לדורות הראשונים, שבהם בתי הדין היו נזקקים לחרפות ועונשים על כך. לדעת הראב"ד, בדורותינו, שבהם אין מענישים על חירופים, השותק על המריבה הוא המשובח, ולכן אין לפסול אדם לנישואין בשל שתיקתו נגד חרפתו של יריבו.
סימוכין לכך מהגמרא בקידושין, שם מסופר על מנהג בני מערבא שבעת ריב היו בודקים מי מהם מקדים לשתוק, ואומרים: "האי מיוחס טפי", כלומר זה מיוחס יותר. רב אף מוסיף וקובע כי "שתיקותיה דבבל היינו יחוסא". מכל אלו עולה כי שתיקה בעת ויכוח, קודם הגיעם לבית הדין, הרי היא משובחת, ומורה על מידות טובות וייחוס נעלה של השותק, אלא אם כן דבריו או ויכוחו יכולים להועיל להשתקת המריבה.
לעומת זאת, שתיקתו של בעל דין בעת הדיון עצמו, מול טענותיו של חברו בבית הדין, מצריכה התייחסות שונה לחלוטין. בעוד שלפני בית הדין ראוי לעיתים לשתוק, הרי שבבית הדין עצמו זהו המקום לטעון ולהשיב.
חוסר תגובה מצד בעל הדין מול טענות חברו מעורר תהייה וחשש שמא אין לו תגובה באמתחתו, ושמא בעל דינו הוא הדובר אמת. במצב כזה, לא נתלה את שתיקתו במידות נעלות, אלא ניזקק לכלל הידוע: "שתיקה כהודאה".
דוגמה בולטת לכלל זה מובאת בשם המרדכי ברמ"א: מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בנו בפני אבי הבן, ואבי הבן שתק, נחשבת שתיקתו להודאה, והאב חייב לשלם למלמד, שכן "הוי ליה לאב לאסוקי אדעתיה ולמחות". עם זאת, חשוב לזכור שלא כל שתיקה הרי היא כהודאה, שכן ייתכן שאדם שותק כדי לחשוב בליבו מה לומר, ובמקרה כזה אין שתיקתו מהווה הודאה.
הש"ך מפרש זאת מפורשות. על כל פנים, ככלל, בעל דין השומר לעצמו את זכות השתיקה מול טענות יריבו, נדון אנו את שתיקתו כהודאה בטענות בעל דינו, אלא אם כן ישנה סיבה אחרת שבה ניתן לתלות את שתיקתו.
0 תגובות