הדממה המתוחה ששררה ברחובות איראן בשבועות האחרונים נשברה אמש. בעוד המשטר האסלאמי נערך לחגיגות ה-47 למהפכה, אלפי אזרחים בטהראן, איספהאן ושיראז בחרו לציין את המאורע בדרך אחרת: זעקות "מוות לחמינאי" ו"מוות לדיקטטור" שהדהדו מהמרפסות והחלונות אל תוך הלילה.
זהו מפגן ההתנגדות המשמעותי הראשון מאז הדיכוי הקטלני של חודש ינואר. בעוד הרשויות שיגרו זיקוקי דינור לשמיים כדי לחגוג את יום המהפכה, כוחות הביטחון ברחובות ניסו להחניק את קולות המחאה בצעקות "אללה אכבר" משלהם, בניסיון נואש להטביע את זעקת התושבים.
מאחורי הקולות מהמרפסות עומדים נתונים מצמררים. לפי דיווחי סוכנות הידיעות HRANA, המערכה האחרונה של המאבק גבתה מחיר דמים בלתי נתפס: 6,984 בני אדם נהרגו, בהם כמעט 6,500 מפגינים שנורו באש חיה. למעלה מ-52,000 איש נעצרו והושלכו לבתי הכלא בסבב המחאה הגדול ביותר שידעה איראן מאז 1979, כזה שהתפשט לכל 31 המחוזות במדינה.
אך הדרמה האמיתית מתרחשת בחדרי החקירות ובבתיהם של משפחות העצורים. לקראת מצעדי הניצחון הממשלתיים המתוכננים להיום, המשטר מפעיל מערכת של סחיטה פסיכולוגית אכזרית: משפחות של מפגינים עצורים נדרשו להתייצב במצעדים הרשמיים, לתעד את עצמן בתמונות ובסרטונים ולשלוח אותם לגופי המודיעין כהוכחה ל"נאמנותן". התנאי ברור ומזעזע: נוכחות במצעד עשויה להוביל לשחרור יקיריהם או להצלתם מהוצאה להורג, בעוד היעדרות עלולה לחתום את גורלם.
בעוד המנהיג העליון חמינאי מגדיר את המצעדים כיום שבו "נחשפים כוחה וכבודה של האומה האיראנית", המציאות בשטח מספרת סיפור אחר לגמרי. תחת מעטפת של אלפי עיתונאים שגויסו לסקר את החגיגות, איראן האמיתית אינה נמצאת במצעדים המאורגנים, אלא באותן מרפסות חשוכות שמהן בוקעת הקריאה לחופש, למרות המחיר הכבד.
0 תגובות