את השיחה עם אריאל פרפר פתח המראיין משה מנס בנקודה רגישה: הרדיפה והשנאה כלפי הציבור החרדי, למה זה כך ומה ניתן לעשות, בדגש על הציבור הדתי לאומי שניתן למצוא התבטאויות ואמירות קשות שלו כלפי המגזר. האם זה קורה בגלל ההתבדלות או בגלל התנשאות?
משם גלשנו לדיון נוקב על הגבהת החומות כאשר המציאות היא שלא תמיד זה ממש עובד. מנס הזכיר ברוח של חיוך את המושג הישן "שמעתי באוטובוס" שמסביר איך מידע מחלחל פנימה גם ללא כלי תקשורת. כך שניתן לראות בחורי ישיבה צדיקים שפתאום יודעים לספר לך מה קורה עם משחק כדורגל עולמי.
שרפר הסכים והדהד את דבריו של הזמר עדי רן: "התרבות הזאת לא לנו, כי בליבנו אש אחרת". אלא ששרפר ביקש לקחת את הדיון עמוק הרבה יותר, אל השאלה: האם שיטת ההתעלמות והגבהת החומות עדיין מוכיחה את עצמה?
שרפר הציג תזה מעניינת מתוך פרשת התוכחה: "וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חוֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהִים וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ" לדבריו, בעולם המושגים של ימינו, הגבהת החומות בצורה קיצונית ובלתי מתפשרת עלולה לייצר אפקט הפוך. בעולם הכדורגל, הוא מסביר, כשמישהו מגביה את החומה, הצד השני פשוט מביא שחקן ש"נוגח" חזק יותר – והכדור חודר אל תוך המגרש הביתי שלנו.
כדי להמחיש את המורכבות, השניים שוחחו על המושג המשעשע "ההוא-משמו" – אותה נטייה מגזרית לשבש בביטחון שמות של תרבות פופולרית (כמו לקרוא לזמר מפורסם "משה ארצי"), רק כדי להוכיח חוסר עניין, למרות שכולם יודעים בדיוק במי ובמה מדובר. לדבריו "אנחנו יוצאים מתוך תורה ובאים לעולם המעשה. השאלה היא איפה עובר הגבול. הרי גם גדולי אדמו"רים פה בירושלים הכירו את עולם העסקים והנדל"ן כדי לייעץ לחסידים שלהם, כי דרך ארץ קדמה לתורה."
האם הציבור הדתי-לאומי מצא את הנוסחה?
בשלב זה של הריאיון, אתגר מנס את שרפר ותהה האם הגישה שהוא מציג – גישה של הרחבת הדעת ופתיחות מסוימת לעולם שבחוץ – אינה מייצגת יותר את הציבור הדתי-לאומי מאשר את הציבור החרדי השומר על סגירותו.
שרפר הפתיע בתשובתו: "אני לא מייצג פה את הציבור הדתי-לאומי, אני מייצג את עצמי. אבל גם לנו, הדתיים-לאומיים, יש נפש יהודית הומייה וצריך להגן עליה. אני לא מאמין גדול במסננים ובאנשים שיגידו לי מה לראות, אבל כאדם מבוגר וכאבא לילדים, אני מבין היטב את הסכנות בחוץ. אי אפשר להשאיר ילדים בעולם ללא גבולות, כי העולם הזה הוא המקום המפחיד ביותר, שבו 'איש הישר בעיניו יעשה'." שרפר הוסיף כי הפתרון הקיצוני של "לא להכניס מחשב בכלל הביתה" הוא ניסיון להחזיר אותנו לעידן האוהלים והגמלים, דבר שאינו מציאותי למי שיוצא לעולם המעשה, אם כי הוא מברך על המגמה בתלמודי התורה ובבתי הספר להתנתק מהסלולריים בזמן הלימודים.
מנס שיתף בסיפור כאוב ומקומם על אחיו, שלמד בישיבה חשובה ונזרק ממנה בבושת פנים רק משום ששיחק כדורגל להנאתו לאחר 'סדר שלישי'.השניים הסכימו כי הבעיה בכדורגל אינה המשחק עצמו – שיש לו חוקים נוקשים מאוד – אלא ה"עסקת חבילה" שמגיעה איתו: האלימות ביציעים, החזיזים והתרבות הכללית. מצד שני, פוסל שרפר, ברגע שאוסרים על בחור ישיבה משחק ספורט תמים, הוא מאבד את היכולת להבדיל בין דבר לגיטימי לבין תכנים אסורים ופסולים באמת.
לקראת סיום, הזכירו השניים בהומור את הרעיון הישן להקים ליגה חרדית בשם "גול ברמה", שנכשלה מכיוון שבחורי הישיבות "היו טובים בעיקר בנגיחות".
אך בנימה רצינית יותר, סיכמו השניים כי הטכנולוגיה והמסכים מייצרים פערי דורות עמוקים והרסניים בתוך המשפחות. שרפר הזכיר את השיר הנוסטלגי של פרחי המיאמי ("וסטריט תורה"), שתהה כבר בשנות ה-90 על האנשים שמגיעים לבית הכנסת כדי לדבר על נדל"ן ותרבות במקום על התפילה.
השורה התחתונה של הדיון המרתק ברורה: המגרש שלנו תחום בחוקים ובגבולות. חשיפה לעולם חייבת להיעשות מתוך עמדה חזקה של תורה, שמאפשרת להסתכל על העולם החילוני ולומר בביטחון: "זה שלהם – לא שלי".
0 תגובות