במהלך התוכנית 'דבר ראשון' התפתח וויכוח בין יוסי סרגובסקי למשה מנס, כאשר במרכז הוויכוח עומדת השאלה שכל תושב במודיעין עילית או כל עיר חרדית אחרת שואל את עצמו בלב: איך זה שראש עיר מכהן 20 שנה בלי למצמץ? "הוא יכול להיות ראש עיר טוב בלי תחרות?", והתשובה הכואבת היא שהציבור בחר בזה. או יותר נכון - הציבור הונחה לבחור בזה.
כשמדברים על "סדרי עדיפויות", התשובה הקבועה היא: "עדיף בית כנסת על פני כביש סלול". אבל למה בעצם הבחירה הזו צריכה להיות קיימת? למה במודיעין "החילונית" אפשר לקבל גם וגם, ואצלנו הלכלוך והתשתיות הרעועות הפכו לסמל סטטוס של קדושה?
זה לא רק הכביש השבור. זה הנוער שאין לו לאן ללכת, מה כן יש חוברות נוצצות כל תחילת שנה שמראות גינה אחת יפה מעשר זוויות כדי להסתיר עיר שלמה שקורסת תחת העומס. "אני לא מוכן לקבל את העובדה שהנגזרת של להיות חרדי זה עוני וג'יפה ברחובות".
נהג אמבולנס או אברך?
אבל הוויכוח לא עוצר בתשתיות. הוא חודר עמוק יותר, לשאלה של "מי שווה יותר". קחו למשל את נהג האמבולנס, איש זק"א, איחוד הצלה או מד"א. הוא מציל חיים, הוא רץ בלילות, הוא פנים מוכרות בכל בית. אבל בתוך המבנה החברתי השמרני - האם הוא תמיד יישאר "דרג ב'" מול האברך הקלאסי?
"אחרי קבלת שבת יש תור ארוך של אנשים שרוצים לדבר איתי בבית הכנסת", מתגונן משה מנס שהוא בעצמו נהג האמבולנס בשיחה. הוא מרגיש על הסוס, הוא גאה בתרומה שלו. אבל כשהוא פותח חומש רש"י וזוכה למבט מתנשא של "יפה שאתה לומד", הוא מבין את המדרג המעמדי הנוקשה.
הפרדוקס החרדי בשיאו: אנחנו צריכים את הנהג, את הטכנאי ואת העסקן, אבל בתוך תוכנו, אנחנו עדיין מסתכלים עליהם כעל "בדיעבד".
הפחד החילוני – אנטישמיות או טכניקה?
ובזמן שאנחנו מתווכחים בתוך הבית, בחוץ מסתכלים עלינו בחרדה. כשמילואימניקית חילונית מדברת על "התרבות החרדית" שתשתלט על המדינה תוך 25 שנה, קל לנו לזעוק "אנטישמיות". אבל אולי, רק אולי, היא פשוט מסתכלת על בני ברק ומודיעין עילית ואומרת לעצמה: "אני לא רוצה שהרחוב שלי ייראה ככה"?
השיחה הזו היא מראה כואבת. היא מזכירה לנו שהחומר האנושי שלנו הוא אכן "הטוב בעולם", אבל ההנהגה, העסקונה וההשלמה שלנו עם הבינוניות הפיזית - הם אלו שנותנים תחמושת לשונאינו.
הגיע הזמן שנדרוש לא רק "רוחניות", אלא גם איכות חיים. כי התורה היא לא תירוץ לכביש שבור, והתנדבות במד"א היא לא סיבה להרגיש סוג ב'.
0 תגובות