ישראל במלחמהישראל במלחמה
חינוך שכזה

להיות אבא, זה לתמיד | סיפור מטלטל

זהו סיפור על אבא אמיתי, אבא שלא מעל לרגע בתפקיד החשוב שהטיל עליו אלוקים - להחליט להיות אבא, לתמיד! (טור מטלטל)

משה רבי | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

שלום, שמי מאיר (22), אנו גרים בירושלים. אבא ראש כולל חשוב, אמא מורה, בקיצור: בית לדוגמא.

הסיפור הוא על אחותי, יעלי.

>> למגזין המלא - הקליקו כאן <<

יעלי גדולה ממני בשנה, לפניה שתי אחיות שנישאו, ואחריי אחיות תאומות. יעלי הייתה חלק בלתי נפרד בחיי, הן בהכנת המזוודה שלי לישיבה, והן מהמטעמים שאמא לימדה אותה להכין - עוגות ברמה גבוהה, ואוכל נפלא שקשה לשכוח. יעלי הייתה החיות של הבית. בכל רגע שהיא בבית, יש הכל, היא הלב הפועם של הבית - עד התקופה הזו, התקופה הכל כך לא פשוטה שעברה עלינו בבית.

הכל התחיל כשהיא הייתה בת 16.

יעלי החלה לשנות את קוד הלבוש שלה, וההתנהגות. היא הייתה חוזרת הבייתה בשעות מאוחרות, ואבא ואמא נושכים שפתיים. לסמינר המבוקש שאבא מסר נפש להכניס אותה, היא הפסיקה ללכת. אבא מבקש מיעלי דברים מסוימים, אך יעלי פשוט אדישה ורואה רק את עצמה.

הלבוש המשיך לרדת מהרמה המקובלת, בפרט בשביל משפחה כמו שלנו, ושתי אחיותיי התאומות מביטות באחות שהייתה סמל ודוגמא לבת מדהימה, רואות את המראות, ומקדם ההדבקה עולה דרגה.

אמא בוכה, ואבא מרגיע אותה. אני רואה את הכל, ולא מצליח להבין ולקבל את השינוי הזה. למרות הכל, אין צעקות על יעלי, ולא שופטים אותה, אלא הכל בבקשות רכות, והכי הכי באהבה ובהבנה שאני זוכר.

אבא לקח את אחיותיי התאומות, ואמר להן: "יעלי עוברת תקופה לא פשוטה, אנו צריכים לעזור לה. חשוב שתדעו, שיעלי היא חלק מאיתנו ואנחנו כולנו אוהבים אותה אותו הדבר. אסור לכן להתחצף אליה, אתן חייבות בכבודה. אבל יחד עם זאת, אתן צריכות להבין שההתנהגות שלה היא לא הולמת, והיא לא כמו שאבא רוצה".

אבא שלי התנהג בחכמה שריגשה אותי ומרגשת אותי בכל פעם שאני נזכר בה. היו לו הזדמנויות פז להתייאש ולהצטדק בהתנהגות תקיפה או קשה, אבל הוא היה חזק. הוא היה מדבר עם אמא ומרגיע אותה, ומסביר את החשיבות לשמור על כבודה של יעלי, גם אם זה קשה. הוא היה קונה ליעלי דברים שהיא אוהבת, והיא הייתה מאושרת, אבל נשארת אותו דבר. זה היה קשה, אני רק נזכר באבא שלי, ואני רוצה לחבק אותו, להיות איתו.


שנה אחרי, יעלי הודיעה שהיא עוזבת את הבית והולכת לגור עם חברה באחת השכונות בירושלים. היא ארזה חפצים, וכשהמזוודה ביד אמרה לכולם שלום, ומיהרה לכיוון הדלת. אבא שלי המתוק הזה שראה את המתרחש, ניגש אליה עם חיוך מלא אהבה ושאל: "יעלי, ככה ללכת? בלי חיבוק לאבא?", אנחנו היינו בטוחים שאבא נשבר, והוא הולך לומר איזו מילה חריפה... אבל לא! הוא המתין לחיבוק, לאחר שקיבל אותו הוא אמר: "יעלי, תדעי לך שאנחנו כאן כולנו מחכים לך, רוצים שתבואי תמיד. החדר שלך והמיטה והארון שלך נשארים שלך וממתינים לך תמיד. אני יודע מעכשיו שאני אתגעגע אלייך מאוד, אבל אני בטוח שאת לא תשכחי אותנו". בדיוק שסיים את המילים הללו, יעלי הוזילה דמעה, ניגשה לאמא, חיבקה אותה, ויצאה בחיוך.

זו הייתה התקופה הקשה ביותר שחוויתי, האווירה בבית הייתה נוראית, בפרט שאני הייתי הבן היחיד בבית בין הבנות, וכל הרגש העכור התנקז אליי. אבל אבא שלי עדיין לא ויתר, ותמיד אמר: "יעלי היא חלק מאיתנו, יעלי עוד תחזור". כמובן, זה לא היה נראה בכלל הכיוון, אבל עדיין נשאר בגדר חלום.

עבר שבוע, יעלי לא יצרה איתנו קשר. אבא ניסה, אבל היא לא הייתה זמינה. היה ברור לנו שיעלי החליפה מספר. אבא לא ויתר, הוא ניסה בכל מיני דרכים להשיג אותה, אך לשווא. חודש אחרי, התרגלנו שיעלי כבר לא עונה, אבל הלב סירב להאמין.

בוקר אחד אני עולה לרכבת הקלה, ומולי יושבת יעלי עסוקה בטלפון שלה. היה קל לי לזהות אותה, למרות סגנון הלבוש שהיא שינתה - העדינות שלה עדיין נשארה. הרגשתי באותו רגע קושי גדול לגשת, לדבר, אפילו חששתי שאולי היא תברח או לא תענה לי. אבל ידעתי כמה אבא שלי מחפש אחריה, ואיך הוא ירגיש אם יידע שלא ניגשתי אליה.

"יעלי, מה קורה?", שאלתי בהיסוס. היא קמה ואמרה בחיוך: "מאירקה, מה שלומך?! תגיד לכולם שאני מתגעגעת, ואני יבוא בשבת", וירדה בתחנה הקרובה. היא אמרה 'אני יבוא בשבת' ולא 'אני יבוא לשבת', מהמילים הללו אני כבר הבנתי שהיא מחללת שבת. קפאתי על מקומי. כשהגעתי הבייתה סיפרתי לאבא על יעלי, והוא קרן מאושר ששמע שהיא תבוא.

והנה, בשבת בבוקר, בזמן שכל המתפללים מבית הכנסת עדיין יוצאים הם רואים את בתו של ראש הכולל פוסעת לכיוון ביתה עם הלבוש הכל כך לא מסורתי של הבית. יעלי עמדה בפתח הדלת, ממש לפני הקידוש. אבא קם ממקומו, והרעיף עליה חום ואהבה. הלבוש שלה היה מוגזם, בעיניים שלי זה כבר היה בגדר חוצפה, אבל בשביל אבא מתוק ואוהב, זו הייתה הזדמנות. הוא לא דיבר מילה, הוא התנהג אליה כבתחילה. והכי חכם היה מצידו, שהוא לא פירגן בלי קשר או התעניין בלי חשבון, אלא נתן לה להבין שהיא פשוט כאן, במקום הכי מכיל שיש עבורה, ממש כמו ההתחלה. מבלי להרגיש שהיא סוג ב' שצריכה ייחס מיוחד.

במוצ"ש, אבא שאל אותה אם היא רוצה טרמפ לאיזה מקום, והיא אמרה שהיא רוצה ללכת לדירה שלה. לאמא שלי היה תמיד יותר קשה, אבל גם היא, ארזה לה עוגות ואוכל שנשאר משבת שהיא אוהבת. אבא העמיס את הדברים לרכב, התניע ונסע אל תחנת דלק קרובה. הוא שאל את יעלי אם יש משהו שהיא רוצה שהוא יקנה לה, חוץ ממה שהוא כבר יודע שהיא אוהבת, יעלי אמרה שאין צורך. אבא נכנס אל חנות הנוחות והעמיס חטיפים בהגזמה, ולקח אותה אל הדירה שלה.

מיד כשחזר הביתה, הוא קיבל טלפון מיעלי, שלא הפסיקה להודות, וגם שאלה באותה השיחה: "אבא, מתי נוח לכם בבית שאני אגיע לבקר באמצע השבוע?". היא כנראה חשבה שאבא מתבייש בה כראש כולל חשוב ומוכר, ואולי בזמן מסוים שלא יראו אותה יהיה לו יותר נוח. אבא המתוק אמר לה: "יעלי, את לא מוזמנת אלינו, כי את חלק מאיתנו, ורק אורחים מזמינים. מתי שבא לך את באה, נקודה".

פעמיים בשבוע, יעלי הייתה באה להיפגש איתנו. זה קרה בבית, או סתם בפארק או גינה סמוכה כרצונה. אבא היה מגיע עם הפראק שלו, יושב איתה, שומע את הבדיחות שלה, ומתגלגל מצחוק. אני זוכר שהוא היה מחבק אותה בגינה, יושב איתה על ספסל, אבל זה לא עניין אותו, הוא פשוט אהב אותה באמת, ללא תנאים, רק כי היא הבת שלו, וזהו. כך היה פעמיים בשבוע, וזה היה טוב בשביל הבית שנפגשים עם מי שהייתה הלב של הבית מכל הבחינות. זה החזיר קצת את הצבע של הבית לצבעו הטבעי.

עברה שנה, אמא, הייתה מאוד בלחץ מהמצב, וישבה בוהה בספה. אבא ששם לב לכל המתרחש בבית, בא והתיישב לצידה. "אולי אנו נותנים לה לגיטימציה לאורח חייה. מילא היה שינוי, אבל הוא לא קורה" אמרה אמא כמעט בוכה. אבא שלי ענה לה ברכות: "אנחנו לא עושים עסק עם יעלי, אלא אנחנו מממשים את ההורות שלנו כתיקנה ללא תנאים וללא גבולות ובפרט אצל יעלי, שכנראה מצאה מקום נוסף חוץ מאיתנו, שהכיר בה או הכיל אותה יותר, או שנתן לה מקור חיות, ולשם היא הולכת. אנחנו צריכים להבין שאין זמן להאשים אף אחד או לחפש אשמים, אלא בזמן שנותר לנו, אנו חייבים לעשות הכל בשביל הילדה המדהימה הזו".

"לגבי החשש שלך, אין דרך אחרת להחזיר אותה לכאן, חוץ מהדרך הזו", אבא סיים את דבריו בחיוך, ודמעות זלגו מעיניו. "אתה בוכה?", שאלה אותו אמא. "אני בוכה רק מהמחשבה שאם לא אני הייתי האבא שלה, מה היא הייתה עוברת, איזה ייסורים". רק המחשבה הזאת על המילים הללו של אבא שלי, מצמררת אותי.

היו הרבה ד"שים מיעלי, וכל ד"ש נצבט הלב, שדווקא השכנה הזו ראתה אותה, ודוקא ההוא הנייעסן מהגמ"ח ראה אותה, אבל אצל אבא האהבה אליה רק התעצמה, עד הבשורה הטובה.

ביום הנישואין של אבא ואמא, ארגנתי להם הפתעה באיזה אולם קטן. כשדיברתי עם יעלי על העניין, היא נתנה את כל כולה בכל מה שביקשתי. החל מהארגון הקולינרי, ועד לעיצוב הבר באולם. היא הגיעה בלבוש שמכבד את הוריה, למרות שלא ביקשו ממנה מאומה. האולם היה מלא, סבא סבתא, דודים דודות. ואז הגיע זמן הברכות, וזה הרגע הכי דרמטי שאני זוכר בחיי. יעלי ניגשה אליי, וביקשה לומר כמה מילים לאבא ואמא. היא אחזה את המיקרופון בידה, וריגשה את כולנו.

"לאבא ואמא היקרים, אני רוצה להודות לכם על כל השנים היפות שגידלתם אותי, אני זוכרת כל יום וכל רגע, וכל שיחה וכל אהבה וכל חיבוק שהענקתם לי, רק בגלל שאני, יעלי, הבת שלכם", מחיאות הכפיים החליפו את המוסיקה הרועשת שלא מזמן הייתה באולם. "אני חושבת שאין לי אפשרות לקבל מאף אדם ובאף מקום בעולם, את מה שקיבלתי ושעודני מקבלת מכם", זה היה רגע שטוב שהיו מחיאות כפיים, כי אם לא היו היה ניתן לשמוע את הבכי של אבא ואמא שלי שהתייפחו מהתרגשות.

גם יעלי בכתה, אבל עדיין הייתה מאופקת בכדי לומר את דבריה: "אני רוצה לבקש מכם הורים יקרים דבר אחד, ואני מבקשת שזה יהיה באמת בלב שלם, כי אני יודעת מי אתם ומה אתם רוצים", זה היה רגע דרמטי, אף אחד לא הבין מה היא הולכת להגיד. אני כבר בראש שלי חששתי שהיא נפרדת מאיתנו וטסה לחו"ל...

"אני מבקשת מכם סליחה", אמרה בבכי, ולכל מי שהיה באולם לא נותרה עין יבשה.

כשהסתיים האירוע, אבא אמר ליעלי שאם היא מעוניינת הוא יכול לקחת אותה לדירה שלה. יעלי הלכה לחדר צדדי, לקחה משם את המזוודה שלה ואמרה: "אני חוזרת הבייתה". לא ניתן להסביר לכם את רמת השמחה ואת האושר שהיו על הפנים של אבא שלי.

משה רבי

אבא שלי לא ניצח, כי אבא שלי לא התחיל תחרות. אבא שלי עשה דבר אחד מתבקש, הוא פשוט החליט להיות אבא, אבא של כל הילדים שלו. אבא שיודע שהמקום הכי בטוח עבור הילדים שלו זה הבית שלהם, ובכדי שזה יהיה כך הוא חייב להעניק להם אהבה ללא תנאים, ולא רק בזמנים מיוחדים. אבא לא ניסה להאשים - לא את יעלי ולא אף אחד אחר, ואם כבר את מישהו זה את עצמו בכדי לייעל את יעל. אבא שלי עבר דרך ארוכה, שבטוח באמצע הדרך היו אנשים שאמרו שהוא טועה, רכרוכי, לא סמכותי, לא מבין בחינוך, כשל בחינוך... אבא שם הכל בצד, בכדי להשתמש בתפקיד החשוב שנתן לו ה', להיות אבא. יש קושי ויש ניסיונות, אבל כשיש מודעות, ההתמודדות בטוחה יותר ויעילה.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר