היה זה לפני תקופה ארוכה. פגשתי יהודי יקר, וכך סיפר לי:
יש לי אישה טובה, ילדים טובים. אני היום כבן שישים, הספקתי לחתן את כל ילדיי. יכול להגיד לך שלא רק שרציתי להיות אבא טוב, אלא השתדלתי להיות אבא טוב באמת. עשיתי את כל אשר ביכולתי. וזה לא היה פשוט. גדלתי להורים שאצלם לא ראיתי מה זה כבוד בין בעל ואשתו, לא ראיתי אהבת ילדים, לא ראיתי כבוד לילדים. אבל הבטחתי לעצמי דבר אחד: מה שאני עברתי – הילדים שלי לא יעברו.
וברוך השם הצלחתי. השקעתי, אני ואשתי, בילדים. בלב, בזמן, בכוחות, בויתורים. והגיע הזמן, ברוך השם, שהגוזלים התחילו אט־אט לעוף מהבית לעבר הבית שלהם. וזה דבר מבורך וטוב. זה סימן שגידלנו דור שמגדל כנפיים ובונה לעצמו קן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל אז התחיל משהו להציק לאשתי. היא אמרה לי: “תראה, כל השנים השקענו בילדים, את החיים שלנו. ועכשיו מתי הם מגיעים לבקר אותנו? הם עושים טובה. פעם בשבועיים. זה מגיע לנו אחרי כל מה שנתנו להם?”
ואני ניסיתי להרגיע אותה. “את צודקת, אולי זה לא הכי יפה. אבל הם לא שמים לב. יש להם בתים משלהם. הם עכשיו בונים את הקנים שלהם. זה החיים.”
אבל אז היא פרצה בבכי ואמרה: “זה ילדים. אתה נותן להם את החיים שלך, וככה זה נגמר?”
ושם הבנתי שהכאב שלה הוא לא כעס. הוא כאב שקט.
יש כאב שלא צועק. אין לו טענות. אין לו האשמות. רק שקט.
השקט של הבית אחרי שהילדים הולכים. פעם היה כאן רעש, תנועה, בקשות, צחוק, בלגן של חיים. והיום הבית מסודר, נקי, יפה – ושקט מדי. יפה מדי. ריק מדי.
מצד אחד אתה שמח. ברוך השם, הם בונים, מתקדמים, מצליחים. ומצד שני הלב לוחש: פעם היינו המרכז של העולם שלהם. היום אנחנו אירוע ביומן.
לא מתוך קנאה. לא מתוך טענה. אלא מתוך געגוע. געגוע להיות משמעות יומיומית, לא ביקור תקופתי.
אמרתי לה: “אשתי היקרה, ילדים שמגיעים לבקר זו ברכה. זו שמחה. אבל את לא יכולה לבנות את האושר שלך עליהם. כי אם תהיי מלאה רק כשיש ביקור – תהיי ריקה כשאין. בואי תבני לעצמך חיים. בואי נבנה לעצמנו חיים. נטייל יותר, נבלה יותר, נשקיע בזוגיות שלנו. אין בייביסיטר לדאוג, אין מי שמפריע, אפשר ללכת מתי שרוצים ולחזור מתי שרוצים. שנים השקענו בילדים – הגיע הזמן להשקיע גם בעצמנו.”
ואז הוספתי ואמרתי לה: “ילד שמגיע לבקר הורה שהוא מסכן, תלוי, מחכה – עושה את זה מתוך רחמים. אבל ילד שרואה הורים חזקים, חיים, שמחים, שיש להם עולם משלהם – מגיע מתוך אהבה.”
וזוגיות בריאה, המשכתי ואמרתי לה, היא לא רק מתנה לעצמנו. היא מתנה לילדים שלנו.
כי ילד שגדל בבית שבו ההורים חיים באמת, שמחים, יציבים, לא תלויים בו כדי להיות מאושרים – לא מתרחק מהם כשהוא גדל. הלב שלו נמשך אליהם מעצמו.
אבל ילד שגדל מול הורים שכל האושר שלהם מונח עליו, שכל השקט שלהם תלוי בו, מרגיש לפעמים שהאהבה היא משא כבד.
לא מפני שהוא לא אוהב, אלא מפני שהוא פוחד לא לאכזב.
הילדים שלנו לומדים כיבוד הורים לא ממה שנאמר להם,
אלא ממה שהם רואים אותנו עושים.
כשהם רואים אותנו מתקשרים להורים שלנו, כשהם רואים אותנו מתעניינים, כשהם רואים אותנו מגיעים לבקר –
הם לומדים איך נראית אהבה שיש בה אחריות. ומה שהם רואים היום, הם יעשו לנו מחר
ואז אמרתי לה עוד דבר: “אפשר לדבר איתם. בעדינות. לא בהאשמה. להזכיר להם מה זו מצוות כיבוד הורים. לא ממקום של דרישה, אלא ממקום של חיבור.”
והוספתי לעצמי: הדור שלנו למד לבנות את עצמו. לממש את עצמו. לדאוג לעצמו.
וזה טוב. אבל לפעמים הוא שכח מי בנה אותו.
מי קם בלילות. מי ויתר על חלומות. מי עבד ימים על גבי לילות. מי החליף טיטולים. מי דאג. מי החזיק כשהיה קשה.
לא מרוע. משכחה.
נכון ההורים הם לא תמיד ידעו להגיד מילים יפות. לא תמיד ידעו לחבק במילים. אבל הם ידעו להכין סנדוויץ’ בבוקר. לדאוג כשחזרנו מאוחר. לשבת ליד המיטה כשחום עלה בלילה. הם לא כתבו לנו מכתבי אהבה. הם חיו אהבה. אהבה של מעשים. אהבה של אחריות. אהבה של חיים שלמים.
ולכן הכתבה הזו היא לא האשמה. היא תזכורת.
לפני שאתה רץ לעוד קנייה, לעוד בילוי, לעוד חופשה – תעצור רגע.
תרים טלפון. לא כי חייבים. כי רוצים. תשאל: “מה שלומכם באמת?” לא שיחת נימוס. שיחת לב.
כי ביקור אצל ההורים הוא לא חסד. הוא חיבור לשורש. ומי שמתחבר לשורש – לא מתייבש בענפים.
יש אנשים שהיו נותנים הכול בשביל עוד שיחה אחת.
עוד “מה שלומך” אחד. עוד כוס קפה אחת עם אבא.
עוד חיבוק אחד מאמא. יש אנשים שכבר אין להם למי להתקשר. ואנחנו, שיש לנו – לפעמים דוחים. אומרים “אחר כך”. כשיהיה זמן. כשנהיה פחות עסוקים. אבל החיים לא תמיד מחכים. ולפעמים ה“אחר כך” פשוט לא מגיע.
רוב ההורים לא מחפשים החזר על ההשקעה. לא כסף.
לא כבוד גדול. לא נאומים. רק דבר אחד קטן: שלא נשכח.
שנדע שהם עדיין כאן. שהם עדיין חשובים. שהם עדיין חלק מהחיים שלנו, ולא זיכרון מהעבר.
לפעמים ההורה לא צריך ביקור. הוא צריך לדעת שהוא עדיין חשוב. לא שהוא מפריע. לא שהוא מעמסה. לא שהוא נשאר מאחור. רק שהוא עדיין נספר. עדיין חלק מהלב.
ואולי בתוך כל זה שכחנו דבר אחד פשוט וגדול: יש גם מצווה של כיבוד אב ואם. מצווה שהיא מעשרת הדיברות. לא המלצה. לא רעיון יפה. עמוד יסוד בתורה.
ונכון, לא תמיד היא קלה. ולפעמים יש בה הרבה כאב מתחת לפני השטח. לפעמים יש היסטוריה. לפעמים יש פצעים. לפעמים יש שתיקות ארוכות.
אבל עדיין, היא נשארת מצווה. והיא נשארת אמת.
ואני לא אומר את זה כהטפה. רק מניח את זה על השולחן. ברוך. בשקט.
שכל אחד יעשה מה שהוא יכול. טלפון קטן. הודעה. ביקור קצר. התעניינות אמיתית.
לא מושלם. לא גדול. רק אמיתי.
האמת הפשוטה היא: הורים לא צריכים ילדים שיצילו אותם. הם צריכים ילדים שיזכרו מי הציל אותם פעם.
מי שבונה חיים מלאים – מזמין ביקורים. מי שבונה תלות – מרחיק לבבות. ומי שזוכר מאיפה בא – יודע לאן הוא הולך.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לא תמיד נוכל לתקן את העבר. אבל כמעט תמיד נוכל לבחור איך ייראה המחר.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות