רק אהבה – רק חיבוק – רק לקבל את הילד כמו שהוא
לפעמים אתה רואה אדם ברחוב, חסיד, זקן, פאות, הכל נראה שלם. אבל מה אתה יודע על הדרך שהוא עבר כדי להגיע לשם? הסיפור הבא הוא לא על חזרה בתשובה. הוא על חזרה לאהבה.
פגשתי לפני תקופה יהודי יקר. החיצוניות שלו? לעולם לא תנחש מה עבר עליו בגלגול הקודם שלו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
וכך הוא סיפר לי:
"אתה רואה אותי עכשיו – אני נראה חסידי לכל דבר. פאות, זקן ארוך, חליפה ארוכה. שייך לאחת מהחסידויות הכי חזקות שיש היום.
אבל כשהייתי ילד קטן... הורים קשים מאוד היו לי. בפרט בקטע הרוחני. שניהם – אבא ואמא – כאילו עשו ‘אגודה אחת’ כדי לרדות בנו, בילדים. הכל בשם 'החינוך'. זה כלל מכות. צעקות. הערות. פגיעות. ‘חינוך’, הם קראו לזה. ומה אתה חושב? זה עזר להם?
הדרך הזו – היא רק גרמה לי לאט לאט לרדת מהדת. לשאול שאלות באמונה. להסיר ממני אפילו את המצווה הכי קטנה שיש. על אף שכתוב ‘פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון’ – אני החלטתי להיות הפושע שבפושעים. לא כשרות, לא שבת, לא כלום.
והורי? כמובן... העיפו אותי מהבית.
זה לא כמו היום, שמדברים על 'לחזק את הנוער', או להבין. פעם, אם לא עמדת בכללים – פשוט אמרו לך: קח את החפצים שלך וצא מהבית.
עברתי גלות. גלגולים רבים. עברתי לארצות הברית. הכרתי שם בחורה לא-יהודייה. היינו בקשר הדוק. ממצוות, תורה, שבת, כשרות – שכחתי בכלל שזה קיים. חייתי כבר בעולם אחר לגמרי.
אבל אז... קרה משהו. הגעתי – בדרך לא דרך – להופעה של רבי שלמה קרליבך. אני? אני שהייתי הולך רק למקומות שאין להם קשר כלשהו ליהדות... ודווקא להופעה כזו הגעתי? כך רצה מסובב הסיבות.
זו הייתה הופעה קטנה. עדינה. שקטה. אבל משהו בלב… הברכות שלו… הניגון שלו… החיוך…נגעו בי.
אחרי ההופעה, ניגשתי לדבר איתו. סיפרתי לו את סיפור חיי. אמרתי לו בפה מלא: ‘אני יהודי שלא שומר שבת. אני אוכל חזיר לכתחילה. יש לי חברה גויה, ואני שוקל להתחתן איתה. אין לי שום קשר לדת.’
הוא? לא אמר כלום. רק הסתכל עליי עם העיניים העמוקות שלו… וחיבק אותי. כזה חיבוק… שבחיים שלי לא קיבלתי.
ואז לחש לי באוזן: ‘אני אוהב אותך. אני מקבל אותך. איך שאתה. אני אוהב אותך – איך שאתה.’ באותה שנייה... פרצו מעיניי דמעות של שנים.
פעם ראשונה — היה אדם בעולם שקיבל אותי. אהב אותי. אהב את הנשמה שלי. הוא פשוט... אהב. בלי תנאים. בלי אינטרסים. לא רצה ממני כלום. רק לאהוב אותי באמת.
הוא לא ביקש ממני לחזור בתשובה. לא לשמור שבת. לא להיות דתי. הוא רק אמר: ‘בכל אשר תלך – אני אוהב אותך. אם אתה באזור – בוא לבית אהבה ותפילה שלי. תמיד תהיה מוזמן.’
פעם ראשונה הרגשתי שיש מקום רוחני שלא רוצה לשנות אותי. לא מעיר. לא דוחף. רק אוהב. וזה – היה 180 מעלות ממה שלמדתי בבית ובחיידר ובישיבה. ופתאום, לא היה לי מה להוכיח. לא להילחם. לא לצעוק. רק לבכות. ולחבק בחזרה.
כי בפעם הראשונה – מישהו ראה אותי. לא את המעשים שלי, לא את הלבוש שלי, לא את החטאים שלי – אותי. זה לא נס. זו לא סגולה. זה פשוט אהבה.
כשאתה אוהב מישהו באמת – בלי ציפייה, בלי כפייה – משהו בו נרגע. הנפש מפסיקה לברוח. הלב חוזר הביתה.
סיפור חיי המשיך. היו עוד גלגולים. אבל מאותו רגע — מהרגע שרבי שלמה חיבק אותי ואמר לי את המילים האלו — משהו התחולל בתוכי.
משהו בי השתנה. השנאה לכל מה שקשור לדת... ירדה. לאט. בעדינות. חזרתי למקורות.
וכפי שאתה רואה – היום אני נראה יהודי חסידי רגיל. אבל אני מספר לך את הסיפור הזה, כי בני הצעיר – הלך באותו שביל שלי.
ואני… לא הייתי כמו ההורים שלי. לא צעקתי. לא גערתי. לא העפתי מהבית. תמיד אמרתי רק מילות אהבה.
ובכל זאת — בני ירד מהדרך. עזב את הישיבה. ואני, בלב... התחלתי להרגיש כעס. רצון להעיר לו. לדבר איתו.
אבל אז... נזכרתי בחיבוק של רבי שלמה. ונזכרתי שדברי תורה — נשמעים רק באהבה. רק בחיבוק. רק ברוך.
אין דרך אחרת שזה ייכנס לעצמות של הילד — אלא אם זה בא מרוך, מחיבוק, מאהבה אמיתית. ניגשתי לבני באותו לילה. וכתבתי לו מכתב.
בני היקר,
אני אוהב אותך לנצח. תלך אשר תלך, תפנה אשר תפנה – אתה בני אהובי. חלק מבשרי. נשמה מנשמתי. אני לא אוותר עליך לעולם. אני אוהב אותך. אני מקבל אותך. תהיה מי שאתה.
שמתי את המכתב ליד הכרית של בני. בבוקר, הוא קם. בכה חרישית. ניגש אליי ואמר:
‘אבא... תודה. אני מרגיש שיש לי באמת אבא. אבא שתמיד יהיה איתי, ילך איתי, יאהב אותי.’ הוא נישק את ידי, ויצא לעבודה.
מאותו יום – הוא לא חזר לישיבה. אבל הוא התחיל להתפלל במניין. לקבוע שיעור בדף היומי.
ואני?
אני מספר את הסיפור הזה, ברשות בעל המעשה כמובן (והסיפור טושטש), רק כדי להגיד:
הורים יקרים של היום – תאמינו לי:
שום דבר לא עובד.
לא חינוך בכוח.
לא הערות.
לא תוכחות.
לא מוסר.
**רק אהבה.
רק לקבל את הילדים שלנו – איך שהם.
וכמובן… דוגמה אישית.** כלום אחר לא יועיל.
ואני מסיים במשפט שאמר לי אותו אבא:
‘כשכתבתי לבני את המילים שאני אוהב ומקבל אותו איך שהוא — זה היה אמיתי. הוא הבן שלי — לא רק אם הוא לומד תורה בישיבה. הוא הבן שלי — בכל מצב.
כי הוא חלק ממני. חלק מהלב שלי. חלק מהנשמה שלי.’
הסיפור הזה לא על אב אחד ולא על בן אחד. זה סיפור על כולנו.
כי כולנו, מתישהו, רצינו שמישהו יאהב אותנו בלי תנאים.
וכולנו, גם אם טעינו, היינו ילדים שרק רצו חיבוק אחד שיגיד:
‘אתה לא צריך להשתנות. אתה כבר ראוי לאהבה.’
אני לא יודע מי תקרא את הכתבה הזו. אולי אתה אבא. אולי אתה הבן. אבל אני רק יודע דבר אחד:
כל נשמה – אפילו אם היא הכי רחוקה – מחכה לרגע שיאמרו לה: אני אוהב אותך. ככה. פשוט ככה.
והלוואי ונזכה כולנו להיות המקום הזה עבור מישהו.
המקום שבו אפשר לנוח. המקום שבו לא צריך להיאבק כדי להיות נאהב.
המקום שבו אומרים: "אני אוהב אותך. פשוט ככה. איך שאתה".
שבת שלום, מכל הלב.
שבת של חמלה, של אמת, של לב פתוח לעצמך ולאחרים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ושנדע תמיד:
הבורא יתברך אוהב אותנו. גם כשאנחנו לא מושלמים. גם כשאנחנו נופלים. הוא שם. והוא מחבק.
שבת של אור על הנשמה. ושל אהבה — בלי תנאים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות