היה זה לפני כשבועיים. הטלפון צלצל. אני עונה, ובצד השני קול חנוק, שבור, קול של אם יהודייה בוכה. לא סתם בכי – בכי שמטלטל את הנשמה. היא אומרת לי בקול רועד: "אני לא מאמינה שזה קורה לי.
בני, תלמיד ישיבה גדולה, אומר לי שהוא רוצה להתגייס לצבא. בשבילי זו שבירה נפשית. זה לא על זה הוא גדל. זה לא מה שחינכנו אותו. חינכנו אותו שרק ללמוד תורה, להיות בישיבה הקדושה, בתוך החממה היהודית. איך הוא יצא משם מבחינה רוחנית? אני לא יודעת. ועזוב אותך מהבושות – אנחנו גרים בקריה חסידית. אם הבן שלנו יצעד פה עם מדים של צה"ל, אנחנו לא נוכל להוציא את הראש שלנו מהבית מרוב בושה. מרדכי, אני מתחננת, תדבר איתו לפני שהוא יעשה את הצעד הזה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חשוב לי להדגיש – אינני נכנס כלל לדיון הציבורי על עניין הגיוס. אני מספר את הסיפור הזה כדי להראות דבר אחר: אנחנו לא צריכים לפחד מגיוס בני הישיבות. אנחנו צריכים לפחד מהבחורים שיושבים בתוך הישיבות, ולא מרגישים סיפוק, לא מרגישים חיבור. שם הסכנה. שם השבר האמיתי.
הבחור הגיע אליי. פאות ארוכות השתלשלו על פניו, זקן קטן. "אני פה בגלל אמא שלי", אמר. "אני מכבד אותה, היא ביקשה שאבוא". התחלתי לשוחח איתו לאט לאט, ומה שהוא סיפר לי היה נשמע כמו סיפור כל כך עצוב, אבל גם כל כך מוכר. לצערי – זה לא סיפור של יחיד. זה סיפור של הרבה מאוד בחורים.
הוא סיפר שכבר בישיבה קטנה לא התחבר ללימוד בעיון. "לא כי לא ניסיתי", הוא אמר. "ניסיתי. אבל אין לי ראש חזק כמו אחרים. המגיד שיעור היה עף קדימה, צולל להסברי המפרשים, ואני איבדתי את החוט. וזה לא הפרעת קשב וריכוז. פשוט לא אני. מה כן אהבתי? לימוד בקיאות. גמרא, רש"י, תוספות. זה החיה אותי. אבל עיון? זה לא בשבילי. ושם, בשיעורים הארוכים, נפשי יצאה מתסכול ומכאב. מה אני עושה פה בכלל?"
והוא תיאר תמונה שכל כך הרבה בחורים מכירים. "אני יושב מול הגמרא. המילים רוקדות מול העיניים. החברים סביבי מתלהבים, מתווכחים, צועקים סברות. ואני? סופר את הדקות. מתפלל שיצלצל השעון. מרגיש שאני לא שייך". המילים האלו ננעצו בי כמו סכין. הרגשתי שהוא לא מדבר רק על עצמו, אלא על דור שלם.
מידי פעם היה מקבל הערות מהמגיד שיעור: "אתה לא מרוכז. תתרכז". ובחינות? חמישים, שישים. תוצאות שגרמו לו להרגיש נכשל. תמיד היו בשיעור כמה "פצצות" – הבחורים החזקים, המבריקים. ומסביבם עוד עשרה לפחות, כמו אותו בחור, שישבו וחיכו בחוסר סבלנות שהשיעור יסתיים, שהסדר יסתיים, שהיום ייגמר. ואף אחד לא ראה את זה. אף אחד לא שם לב לנפש השבורה.
פעם אחת, לעיני כל השיעור, אחד המגידים אמר לו: "מה יש לך? זה רק חתיכת דף גמרא!". והוא? הרגיש שכל עולמו מתמוטט. הרגיש כישלון. לא שייך. לא אהוב. "אני קרוע", הוא אמר לי. "בין עולם אחד שאומר לי – זה הייעוד שלך, בשביל זה נבראת, ללמוד תורה ולעבוד את השם – לבין הנפש שלי שפשוט לא מסוגלת".
הוא ניסה לשתף את אביו. "אבא, קשה לי בישיבה. אני מרגיש רע". אבל האב ענה: "תחזיק עוד קצת. תישאר. ככה תקבל שידוך טוב. אם תצא – תקבל סוג ב' או סוג ג'". כאילו כל מה שחשוב זה התווית, המעטפת, איך שזה ייראה מבחוץ. "אנשים", אמר הבחור, "שומעים שאתה בלי מסגרת, ישר מקטלגים אותך כנושר, בעייתי. אף אחד לא שואל למה קשה לך. אף אחד לא מנסה להבין".
וכך, יום אחרי יום, התסכול הלך וגבר. הלך למשגיח, שיתף אותו בקושי. ומה ענה לו המשגיח? "זה הניסיון שלך בעולם. תתגבר כאריה". אבל הוא לא אריה. הוא ילד. נפש רגישה. וכך הלך ונשבר. "אני הרגשתי שאני משתגע", אמר לי. "לא הצלחתי יותר. ואז החלטתי ללכת לצבא".
וכאן בא השבר האמיתי. כשהוא שיתף את אביו בהחלטה, האב אמר לו: "לבית הזה עם מדים אתה לא נכנס. אני אוהב אותך, אבל יש לנו עוד בנות לחתן. אם יראו שאתה בצבא – זה יהרוס להן את השידוכים". תבינו – במקום חיבוק, הוא קיבל דחייה. במקום חיזוק, הוא קיבל טריקה בפנים. במקום יד שתרים – יד שדחפה החוצה.
וכאן אני מוסיף מילה קטנה שיצאה ממנו, שנחרטה לי בלב: "אני לא נושר, אני רק לא מוצא את עצמי". משפט אחד, פשוט, שמסביר את כל הסיפור כולו.
ואתם יודעים מה הכי שבר אותי כששמעתי אותו? זה לא היה הסיפור שלו עצמו. זה היה הידיעה שיש עוד הרבה בחורים כמוהו. מאות שנושמים את אותו כאב, בוכים את אותה בכייה, רק שאף אחד לא שומע אותם.
ופה אני מרים את קולי ואומר: הבעיה היא לא הגיוס. יש מי שיטפל בזה. הבעיה היא אותם נשמות – כל כך הרבה נשמות! – שהמסגרת הישיבתית קשה להן, ואין להן אופציה אחרת. יש אמנם ישיבות פחות "חזקות", אבל במקרים רבים הן מתויגות כ"ישיבות לבחורים נושרים". ושם, לצד בחורים טובים שמבקשים רק לב חם, הם נחשפים גם לדברים לא טובים. והבחור שיכול היה להישאר קשור, מתדרדר.
אנחנו חייבים להבין – הדור שלנו השתנה. פעם היה גטו. העולם היה סגור. היום אין גטו. היום גם אם אתה גר בקריה חרדית, העולם נכנס הביתה: מחשבים, אינטרנט, טכנולוגיה. אין חומות. אם לא נדע לתת לבחורים שלנו קשר אמיתי, שייכות, חום – נאבד אותם.
כי הפחד האמיתי הוא לא הגיוס. הפחד האמיתי הוא ניתוק. כי כשבחור לא מרגיש שייך – הכול מתפרק. הוא יחפש חיבור במקום אחר. והנפש, מטבעה, רוצה עונג, רוצה משמעות. אם לא תמצא את זה אצלנו – היא תמצא את זה בחוץ.
לכן אני צועק: תעשו כנסים, תכתבו ספרים, תבנו תוכניות. אבל לא על הגיוס. תדברו על הלב. איך יוצרים אצל הבחור אהבת תורה אמיתית. איך גורמים לו להרגיש שהקב"ה מחכה לו, אוהב אותו, רוצה אותו. לא עוד מדד של כמה מסכתות למדו, אלא כמה לבבות דלקו.
כי בחורים לא נושרים מהתורה. הם נושרים מהלב שלנו. וכשבחור מרגיש מחובר – הוא לא יעזוב לעולם. אבל כשהוא מרגיש מנותק – שום חומה לא תעצור אותו.
וזה הפחד האמיתי. לא הגיוס. לא המדים. אלא לאבד את הקשר, לאבד את הלב. כי כשאין קשר – אין כלום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואני פונה אליכם, הורים, מחנכים, אנשי חינוך: אל תעצמו עיניים. תראו את הילד שיושב מולכם. תשאלו אותו איך הוא מרגיש. תחבקו אותו. כי בסוף – זה כל מה שהוא באמת מבקש.
שבת שלום ומבורכת לכל נשמה שנמצאת אי־שם. שנזכה לאהוב, לקבל, ולחבק את עצמנו – ומתוך כך גם את האחר.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות