שלום, אני עובדיה.
אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקרה אצלנו בבית ממש לא מזמן, סיפור קטן על ילדים, על בית ספר, ועל איך שהחיים לפעמים מזמנים לנו שיעורים במקומות הכי לא צפויים.
הבן שלי התחיל עכשיו את כיתה ח'.
בשנה שעברה, כשהוא רק נכנס לכיתה ז', הגיע אליהם תלמיד חדש. הילד הזה מתמודד עם מה שנקרא בשפה המקצועית "אילמות סלקטיבית". מדובר בהפרעת חרדה מוכרת שגורמת לאדם, ובפרט לילדים, לדבר באופן חופשי ומלא בסביבה הטבעית והבטוחה שלו, כמו בבית, אבל להשתתק לחלוטין במצבים חברתיים מסוימים, כמו בכיתה או בחברת אנשים שאינם מוכרים. מהרגע שהילד הזה דרך בכיתה, הוא פשוט לא הוציא מילה מהפה. לא לחברים, לא למורים, לא לאף אחד.
הבן שלי, מצידו, החליט להתיישב לידו. הוא לא עשה מזה דרמה גדולה, פשוט היה שם בשבילו, נתן לו תחושת ביטחון ונעימות, ישב לידו בהפסקות ואמר לו מילים טובות. ואט-אט, קרה משהו מופלא: דווקא איתו, אחרי שרבים ניסו ולא הצליחו, הילד הזה התחיל לדבר! הוא נפתח אליו, והפך לחבר ממש, ובזכותו "הילד, התחיל לנהל שיח".
הסיפור הזה עשה הרבה רעש, איך יכול להיות שחבר יכול לשנות הפרעה כזו.
כשעמדנו בפתח כיתה ח', השנה הקריטית שבה מתכוננים ברצינות לישיבה הקטנה, הבן שלי בא אליי והתייעץ: "אבא, השנה חובה להשקיע בלימודים בכל הכוח. כדאי לי להמשיך לשבת לידו ולתמוך בו, או שזה עלול לבוא על חשבוני?".
הסתכלתי עליו ואמרתי לו מיד: "בני, תזכור כלל לחיים – מחסד לא מפסידים, רק מרוויחים. תמשיך לשבת לידו, תמשיך לעזור לו, ותרוויח".
התשובה הזו לא הייתה סתם סיסמה שמכרתי לו. התשובה הזו נבנתה מתוך ניסיון חיים מוחשי שלי.
• • •
זה היה לפני כעשרים שנה, כשהתגוררתי בצפון.
נפתח באזור ארגון חברתי גדול. מתחילת הדרך הבעתי עניין להיות חלק מהבנייה שלו, היה לי דחף כזה להיות שותף למשהו חדש שנבנה מאפס. המקום התפתח יפה, בשנתיים הראשונות אני הייתי זה שמסתובב שם עם המברגה ביד, מתקן מדפים, צובע קירות, ומארגן ציוד. היה חשוב לי שהכל יעמוד פלס, שהכל יישב פיקס.
יחד איתי עבד עוד בחור, גבי. גבי היה טיפוס כזה שחייב לשתף את כל העולם בצרות שלו. כל יום, כל היום – גבי פותח את הלב, ואני הכתובת. יום אחד הוא מגיע אליי, כאוב ועצבני: היו לו טענות מורכבות לגבי השכר מול מנהל הארגון.
אני מודה, באותו רגע הרגשתי שנגמר לי הכוח. אמרתי לעצמי בלב: "זהו, עד כאן. כמה אני יכול לשמוע? די, אני חייב לשים לזה סוף ולהוריד אותו ממני!", אבל בדיוק כשהחלטתי להתעלם, קרה משהו פנימי. נכנסה בי מידת רחמים. הסתכלתי עליו, ראיתי את המצוקה האמיתית שלו, ראיתי כמה הוא שקוף ומתמודד, והחלטתי למרות הקושי ללכת לדבר עם המנהל.
ניגשתי למרדכי, המנהל, ואמרתי לו: "תגיד, מה קורה עם גבי? הוא טוען שיש בעיה בשכר". תוך כדי שאני מדבר, בתוך הלב שלי כבר הצטערתי שנכנסתי לזה. שאלתי את עצמי מה הייתי צריך את הבלגן הזה, ומי יודע מה הוא יגיד לי עכשיו, ומה יחשוב עליי...
אבל אז קרה הדבר המדהים ביותר: מרדכי הסתכל עלי ואמר: "עובדיה, אתה יודע מה? קח אתה את תחום כוח האדם והניהול השוטף על עצמך. לי כבר אין זמן לזה".
שתבינו – מדובר היה בארגון ענק, עם תקציבים גדולים ומאות עובדים, ואני? ניסיון ניהולי רשמי לא היה לי. אבל יום למחרת ישבנו, הוא הכניס אותי לעניינים במהירות, ותוך שבוע ימים מוניתי למנהל אגף כוח אדם של הארגון, עם משכורת מכובדת, רכב צמוד, ותפקיד רב השפעה. וכל זה קרה רק בגלל שלחצתי על מידת הרחמים והסכמתי להושיט יד לאדם שהיה במצוקה.
הסיפור הזה עמד לנגד עיניי כשהבן שלי שאל אותי לגבי החבר בכיתה. לעיתים, בעיניים גשמיות ויומיומיות, זה נראה כאילו נתינה לאחרים באה על חשבוננו – שאנחנו מפסידים זמן, אנרגיה או משאבים. אך המציאות מוכיחה אחרת: כשאנחנו דואגים לאחרים, הטוב חוזר אלינו ומפתיע אותנו במקומות הכי לא צפויים.
אבל עוד משהו חשוב:
הסיפור של הילד המתמודד עם אילמות סלקטיבית פותח צוהר לנושא חיוני הרבה יותר: האחריות שלנו כהורים ללמד את ילדינו לזהות את ה"שקופים" וה"מתקשים" בחברה.
סביבנו ישנם ילדים רבים הנופלים בין הכיסאות. החברה מציגה מגוון רחב של אתגרים התפתחותיים, רגשיים ותקשורתיים: הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) רצף האוטיזם וקשיי תקשורת (ASD) הפרעת תקשורת חברתית, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD).
אבל לעיתים קל ונוח לסביבה להתרגל לשקיפות הזו – להניח שאם לילד קשה, עדיף להניח לו ולהתרחק. זה גם מגיע מהנחה של "יש את האנשים המטפלים בו, הכל בסדר", או סתם הרגל כזה שכבר ראינו סוגים כאלה, ואז יוצא המשפט: "תודה ה' שאצלנו הכל בסדר".
בשבוע החולף זכיתי להשתתף בכנס פתיחת השנה של מתי"א (לשם) המחוז החרדי במשרד החינוך בירושלים. זוהי אחת משלושת המתי"אות הגדולות בישראל. ראיתי שם מערכת מקצועית אדירה – בהובלת מנהלת המתי"א גב' שרה טברסקי בצילו של מפקח המחוז אליעזר בלוך – יחד עם שורת מטפלים מכל הסוגים, קלינאי/ות תקשורת, מרפאים/ות בעיסוק, מנתחי/ות התנהגות, מטפלים באומנויות, ומה לא?!. כולם התכנסו סביב חזון אחד: להעניק לכל ילד מתקשה את המעטפת הטיפולית והלימודית המגיעה לו בזכות, בתוך מסגרת הלימודים הטבעית שלו. ברמה הגבוהה והמקצועית ביותר, המגיעה לו.
פתאום שאלתי את עצמי: רגע, העשייה המקצועית הזו מרגשת וחשובה לנו המבוגרים, אבל מה קורה בשטח בית הספר ביום יום עם הילדים שלנו? האם הם שמים לב לקשיים של החבר המתקשה? האם הם מזהים את הילד השקוף הזה אליו אף אחד לא שם לב?
האם הילדים שלנו מפתחים את הרגישות העדינה שמאפשרת להם לשים לב לקשיים של החבר היושב לצידם? האם העיניים שלהם מאומנות לזהות את הילד השקוף – זה שאינו צועק, אינו מפריע ואינו מיוזמתו תופס מקום, אך מתמודד בדממה עם קושי רגשי, חברתי או לימודי מורכב?
הרי המערכת המקצועית – על כל צוותי ההוראה, הטיפול והאבחון – עושה עבודת קודש. היא מעניקה כלים, התאמות וזכויות. אך בסופו של דבר, המערכת הזו פועלת בשעות מוגדרות ובמנהלות מובנות. ברגע שצלצול ההפסקה נשמע והמבוגרים זזים מעט הצידה, מתחילה המציאות החברתית האמיתית של הילדים. שם, במרחב הפתוח של המסדרון והחצר, נבחנת חוכמת הלב.
היכולת לראות את הילד השקוף אינה תכונה שנולדים איתה בלבד, היא מיומנות שנבנית מתוך דוגמה אישית, שיח והכוונה. ומי שאחראי על כך, זה יותר אנחנו, ההורים.
מוטל עלינו כהורים, לתכנן ולתווך לילדינו את המציאות החברתית. איננו יכולים לפטור את עצמנו במחשבה ש"זה לא קשור אליהם". ילד שמורגל מצעירותו לא רק להשאיל עיפרון או מחדד, אלא להושיט יד חמה, להקשיב ולהיות שם עבור חבר מתקשה – בונה בתוכו אישיות רוחנית ומוסרית איתנה. (כמובן בגבול הנכון, ועד כמה שזה לא יפגע בנפשו העדינה של הילד שלנו)
כשאנחנו מלמדים את ילדינו לראות את האחר, לחוות את קשייו ולסייע לו מתוך ערבות הדדית, אנחנו מעניקים להם את הכלי העוצמתי ביותר לצמיחה. ילד שמורגל בחסד גדל להיות אדם שלם, ערכי, מוצלח ומתוקן הרבה יותר. ותתפלאו לשמוע (או שלא) – הוא ניחן באינטליגנציה רגשית עצומה שמלווה אותו לאורך כל חייו, ובונה עבורו מערכת משומנת שמסייעת לו להצליח ברגעים האמיתיים של החיים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המבחן האמיתי של החינוך הוא לא כמה הילד שלנו יודע להצליח בעצמו, אלא כמה הוא יודע לעזור לאחרים להצליח לצידו
0 תגובות