לפני ארבעים שנה יצא לאור ספר ילדים שכתב ג'ק קנט בשם "דרקון – אין דבר כזה". אפשר שהסופר לא התכווין לכך כלל רק שהספר נכתב עבור ילדים [והוא גם מוצג בחנויות הספרים במדף של ספרי ילדים] ועם הזמן הוא תפס תאוצה כספר ביביליוטרפי [- ספר טיפולי], כזה שבעזרתו ניתן ל'הגיע' ו'לגעת' בשורש הבעיה.
להלן תקציר הסיפור: יום אחד בילי ביקסבי מתעורר בחדרו והנה הוא רואה דרקון למרגלות מיטתו. כשסיפר זאת לאימו, על אתר היא ענתה: "דרקון – אין דבר כזה". גם כאשר אכל ארוחת בוקר, הצטרף אליו הדרקון, ישב על השולחן [למרות שאמא לא הרשתה לשבת על השולחן] ואכל מהחביתה שהכינה אמא. כשטען בילי ביקסבי לפני אימו כי החביתה נגמרה מהר מידי וכי נשאר רעב, היא בשלה, חזרה על אמירתה כי "דרקון – אין דבר כזה".
בכל פעם שהיא התעלמה מנוכחותו, וחזרה על דבריה, כך גדל הדרקון יותר ויותר. בצהריים גופו כבר מילא את כל הבית. ראשו יצא מצד אחד של הבית וזנבו מהצד השני של הבית. עד כדי כך שכשאמא רצתה לעבור מחדר לחדר היא עשתה זאת דרך יציאה מחלון החדר ונכנסה לחדר השני דרך החלון. בהמשך, הוא גדל כל כך עד שהוא התרומם, הרים עמו את כל הבית וכך יצא לדרכו כשבילי ביקסבי ואמא מנופפים לשלום לכל העוברים והשבים. בשלב מסוים כשאבא ביקסבי חזר מעבודתו ראה את ביתו ומשפחתו עוברים על פניו. אבא ביקש מהדרקון לחזור למקומו וכך אכן קרה. תוך כדי שיחה איתו החל הדרקון להתכווץ עד שלבסוף הוא נהיה בגודל של חתול.
"למה היה צריך לגדול כל כך" שאלה אמא, ובילי ביקסבי השיב: "כנראה שהוא רצה שיתייחסו אליו".
לפני שנמשיך נדגיש כי מלבד הסקוטים המאמינים בנוכחותו של דרקון בבאחד האגמים שבמדינתם (לוך - נס), האמת היא שאין היום דרקונים.
לעינייננו,
רבים הם ההורים שפונים לעזרה מקצועית. מניסיוני גיליתי כי לפחות חמישים אחוז מהקשיים המתעוררים הם תוצאה ישירה של התעלמות משורש הבעיה. לו ההורים היו מוכנים להכיר בבעיה אפשר שהם לא היו מגיעים כלל לעזרה מקצועית. הם פונים ומעלים נושא שלדעתם זו הבעיה ובשל כך הם יושבים לפני. נכון זה מקשה אבל זה לא שורש הענין. הם מתייחסים לסימפטום ואני מבקש ל'הביא' אותם למקור ושורש הבעיה. החכמה היא לדבר על ה'דרקון' שבחדר, שעל פי רוב, לפי אמונתם ודעתם אין מקום לדבר עליו, שהרי סוף כל סוף אין דבר כזה דרקון...
בקיץ ישבתי עם זוג הורים לבן בכור ויחיד בן תשע. תחילה, הם הפליגו בשבחו, במעלתו ובחכמתו הרבה של בן יחיד זה. בהמשך, הם ספרו לי כי סיבת בואם אליי היא שבמהלך שנת הלימודים מחנך הכיתה התלונן על הפרעות חוזרות ונשנות מצד הבן וכי הם מעוניינים להעבירו מוסד כי המחנך שהיה וזה שיהיה בשנה הבאה אינו מכיל את בנם. בקשו לשאול את דעתי להעבירו למוסד החדש, שם, ודאי שהוא יוכל לפרוח - מה שנמנע ממנו השנה.
שאלתי אותם, האם לדעתם ניתן להגדירו כ"מצטיין הכיתה"? "כן" היתה תשובתם ההחלטית. המשכתי להקשות: "האם יש מצב בו הוא לא משיג מאה במבחן?" "לא יתכן" ענו על אתר ואם זה קורה הם ידרשו מבחן חוזר. מיד הבנתי שהקושי לא נעוץ במחנך, בהפרעות או בהכלה הלא קיימת [לדעתם]. הקושי טמון בעובדה שבן יחיד זה שכאמור אין אחריו עוד ילדים הוא בבחינת "נסיך ממלכת הילדים". הם לא היו מסוגלים להכיל פחות מכך, על הפרעות וכשלונות אין על מה לדבר! לאט לאט הבאתי אותם להכרה כי בן יחיד זה איננו מצטיין הכיתה ויש לאהוב אותו ולראותו כנסיך גם אם הוא ילד "בינוני". התחלנו להתייחס ל"דרקון" שבחדר. עכשיו שהם הגיעו להבנה הזאת שכן יכולות להיות איתו בעיות כי הוא לא ה'עפרון המחודד בקלמר' הם מעצמם יבקשו לשתף פעולה עם המוסד החינוכי והעברה איננה פתרון לקושי זה.
נכון, לא קל לשנות תודעה והכרה שנבנתה תשע שנים. אבל ברגע שדברנו על ה"דרקון" שבו, מיד הם התייחסו אליו לפי גודלו והתאמתו ומטען גדול הוסר מעל ליבם.
זה לא קל אבל אפשרי.
באסיפת הורים בשנה שעברה ישב מולי אבא שהתלונן על המורה לחשבון. לדעתו, בנו לא משיג השגים נאים במקצוע זה בשל חוסר ניסיונו של המורה [שבהצלחה מרובה מלמד בכיתתי עשרים ואחת שנים מקצוע זה]. בנו מתקשה בקריאה [היום הוא מאובחן כדיסלקט]. פעם מקצוע חשבון היה בנוי על תרגילים. היום הוא בנוי על בעיות מילוליות שמהן צריך הילד 'להוציא' תרגיל. אבל מי שלא יודע לקרא לא יגיע לזה! ה'דרקון' שלנו הוא העובדה שהילד לא קורא. אבל ברגע והתייחסנו לשורש הבעיה ל'דרקון' האמיתי שלו, או אז הוא השכיל להבין שלא המורה הבעיה כמו גם המקצוע שהוא מלמד אלא קושי הקריאה אותו הוא סוחב עמו כבר מגיל הגן.
כשכך, כל ההסתכלות שלו השתנתה, הוא ידע מה שורש הבעיה, במה לטפל איך וכיצד.
נלמד מכאן, כי כשנתקלים בבעיה צריך להביט לה ב'שחור של העין' ולראות נכוחה את הקושי. כי כשמתעלמים מן האמת, הפתרון יהיה חובבני ולא יעיל. אבל כשמוכנים לדבר ביושרה ובאמת, אפשר שעצם הדיבור גם אם הוא לא מסלק את הקושי והופכו לכזה שלא היה, יש בכח הדיבור הכנה להקטינו למימד שקל לטפלו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בהצלחה.
הכותב, הרב אשר גרוזמן, הוא רב ומחנך ותיק בתלמוד תורה "רזי-לי" בני ברק