"מצעד החיים" - מסע שגורם לשנאת יהודים // דב הלברטל

לא ירחק היום שיביאו לשם גדוד טנקים שירמוס בשרשרותיו את מיידנק, ומטוסים שיפציצו את אושוויץ הפצצת דמה - לתפארת מדינת ישראל, ואז יראו הגויים עוד יותר מי אנחנו. שילמדו, אחת ולתמיד. ואם לא יבינו, נראה להם את זה באגרופים קמוצים...

המצעד הופך יותר ויותר לסוג של מופע הוליוודי עתיר סלבריטאים. שרים, חברי כנסת, הרמטכ"ל ואלופי צה"ל וכל מיני חשובים בעיני עצמם, שעושים הכל כדי לצעוד את מצעד החיים של עצמם. במקום שהרמטכ"ל יבקר בארץ בביתה של משפחה ניצולת שואה וישמע את סיפורה, הוא הולך לצעוד עם דגלים ברחבי פולין במצעד התרסה שכל כולו ראווה, קרתנות וטריגר לשנאה.

מזכיר קצת את מצעד הדגלים ביום ירושלים.

כי הרי הרבה יותר כיף לנסוע לפולין על חשבון המדינה, עם עוד כמה חברים, ולתת ראיונות לכלי התקשורת. השואה ברשות הרגישויות. סוג של אושוויץ כאתר בילוי. אולי יחלקו שם לצועדים גלידה מתוצרת ישראל. גלידת אושוויץ. באותה מידה אלו יכולים להיות גם פיצוחי בירקנאו. גם זו צורה להראות לגויים על התקומה.

צריך להראות להם, ועוד איך להראות להם. החזון הוא, למצעד של כל אזרחי ישראל ברחבי אירופה. אולי גם מצעד צה"ל. טיול האומה למחנות.

לא המדינה היא היוזמת והממציאה של אתוס מצעד הראווה והגאווה הזה. ולא פלא שכך: כי שום מדינה שקולה לא הייתה שולחת מעל עשרת אלפים צועדים למדינה זרה, במעין מסע כיבוש וגיבוש. איך זה נראה בעיני הפולני הממוצע ובעיני הגויים במערב אירופה? עוד פעם היהודים האקסטרווגנטיים היהירים. הם לעולם לא יתבגרו. הראוותנות. הם לעולם לא ישתנו. הרצון האובססיבי להראות ולהישמע.

הרי מדובר במסע שכל כולו יחסי ציבור, מסע מתוקשר שהולך ותופס את נפח תשומת הלב המרבית במדינת ישראל. הלא יהודים שותקים על זה רק בגלל שמדובר בשואה.

פעם היו רק הטקסים הסולידיים בארץ. הייתה מכובדות, כובד ראש ראוי, רצינות, עומק ורצון כן ללמוד את העבר האפל, את התהליכים, את המסקנות. להאזין היטב לקולות הנשייה מפי ניצולי שואה. להתייחד באמת.

מצעד החיים הופך את המכובדות לשטחיות, ואת הרצינות למופע הוליוודי. כל שנה מתהדרים ביותר ויותר משתתפים מרחבי העולם. עוד גימיק ועוד גימיק. רוב הדמעות שנשפכות לאוזני ולעיני התקשורת הן הצגה, דמעות תנין.

אני מקווה שמישהו לא מרוויח כמה מיליונים מזיכרון נספי השואה. אבל גם זה לא יפתיע.

מלבד ניצולי השואה המשתתפים במצעד, אלו שחיים יום יום את החשיכה והאימה, את תהומות הפחד והשנאה שאותם חוו, האחרים באים לסוג של אקסטזה ריגושית, גם אם מתוך תום לב מסוים, כחלק מיצירה ראוותנית מיותרת, קרתנית וקנטרנית שכינויה הוא - מצעד החיים.