דמיינו אדם אחד שיושב במשרד בירושלים, ועל שולחנו מונחים בו-זמנית שלושה תיקים: באחד, הוא נדרש לאשר מבצע צבאי רגיש; בשני, הוא כותב חוות דעת שמונעת משר בממשלה למנות את מקורבו לתפקיד בכיר; ובשלישי, הוא צריך להחליט אם להורות על חקירה פלילית נגד ראש הממשלה - אותו אדם שעמו ישב רק לפני שעה בישיבת קבינט.
זהו מוסד היועץ המשפטי לממשלה - ה"מוצב" החזק, המורכב והשנוי במחלוקת ביותר במבנה הממשל הישראלי. במשך עשורים הוא נחשב לסמל של שלטון החוק, הבלם האחרון בפני שחיתות וריכוזיות. אך עבור אחרים, הוא הפך ל"ממשלת צללים", גוף שאינו נבחר אך מחזיק בכוח וטו על כל החלטה, גוף שמערבב בין תפקיד של עורך דין לתפקיד של שוטר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כעת, אחרי שנים של איומים, נאומים לוהטים ואינספור ועדות, הקואליציה החליטה להוריד את הכפפות. המאבק על פיצול סמכויות היועץ הוא כבר לא רק דיון אקדמי בפקולטות למשפטים; הוא הפך לקרב הישרדות פוליטי שבו מעורבים דילים עם המפלגות החרדיות, גורלו של משפט נתניהו, והשאלה הבסיסית ביותר של הדמוקרטיה הישראלית: מי באמת מנהל את המדינה?
הבה נצלול אל עשרת הפרקים שיעניקו לנו תמונה רחבה והבנה טובה יותר על הנושא הבוער.
פרק א': הדיל הפוליטי שמשנה את פני המשפט
זה נראה כמו עוד פרק במלחמת ההתשה שבין הקואליציה למערכת המשפט, אבל הפעם נראה שהאדמה באמת רועדת. תחת צילה של סערת חוק הגיוס וחרם ההצבעות של המפלגות החרדיות, נרקם בשקט הסכם דרמטי: החרדים יסירו את הווטו ויעניקו את תמיכתם למהלך השנוי במחלוקת ביותר בקדנציה הנוכחית - פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
פרק ב': שלושה עשורים של אש נמוכה
הניסיון לפרק את תפקיד היועמ"ש אינו המצאה של הקואליציה הנוכחית; היוזמה הזו מרחפת כעננה מעל מסדרונות השלטון כבר קרוב לשלושה עשורים. עבור שומרי הסף לדורותיהם, הפיצול אינו "ייעול ארגוני" אלא ניסיון להריסה מתוכננת. לשיטתם, הכוח המרתיע של היועמ"ש נובע בדיוק מתוך "מכלול הסמכויות" שלו. "כשאתה מפרק את המכלול הזה", מזהירים התומכים, "אתה מקבל שתי מערכות מוחלשות שיהיה קל בהרבה לכופף".
פרק ג': מהסכם חברון ועד היום – ההיסטוריה של הפיצול
כבר בסוף שנות ה-90, על רקע פרשת "בר-און חברון", החלו להישמע הקולות הראשונים שקראו להפרדת הרשויות בתוך משרד המשפטים. דמויות מפתח משני צידי המתרס, משרי משפטים כמו דניאל פרידמן ועד איילת שקד, ראו בפיצול את הדרך היחידה להחזיר את המשילות. אך מול כל גל חקיקה ניצב סכר בדמות הדרג המקצועי שראה ביוזמה "פיגוע בדמוקרטיה".
פרק ד': הענק שצמח ללא חוק – מפת הסמכויות
האנומליה של התפקיד מתחילה בעובדה שאין "חוק היועץ המשפטי לממשלה". הוא יציר כפיים של מאות חוקים וצווים, אך את כוחו האמיתי קיבל מפסיקות בג"ץ. לאחר התנגשויות בין יועצים לשרים, ועדת שמגר ב-1998 שרטטה את גבולות הגזרה, אך הממשלות תמיד חששו לעגן את הסמכויות בחוק רשמי שייתן חותמת הכרה לכוחו העצום של היועץ.
פרק ה': אדם אחד, ארבעה כובעים – וניגוד עניינים מובנה?
היועמ"ש חובש מספר מגבעות סותרות: הוא "הבוס" של התביעה הכללית והמשטרה, ובמקביל הוא "הפרשן המוסמך" של החוק עבור הממשלה. הוא מייצג את המדינה בבג"ץ, אך רשאי לסרב להגן על החלטת ממשלה אם הוא סבור שהיא אינה חוקית. הדרג הפוליטי רואה בכך מצב בלתי אפשרי: האדם שאמור לייעץ להם בבוקר, הוא זה שיכול להורות על חקירתם בערב.
פרק ו': שמן על גלגלי החקיקה – הדיל הפוליטי
איך קרה שהמהלך תפס תאוצה דווקא עכשיו? התשובה טמונה ב"רקיחה" פוליטית: ש"ס ודגל התורה הסכימו לשבור את חרם ההצבעות שלהן ולתמוך בפיצול. בתמורה, הקואליציה תאפשר לקדם חוקים להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים – נושאים שאינם מתנגשים חזיתית עם היועמ"שית כמו חוק הגיוס, ומאפשרים למפלגות החרדיות הישג דתי תמורת הישג משפטי לממשלה.
פרק ז': המאבק על נשמת הדמוקרטיה: "כוח מוחלט" מול "מגן אחרון"
המקטרגים טוענים כי ליועץ צבר כוח שאין לו אח ורע בעולם המערבי, המגביל את נבחרי הציבור. מנגד, המתנגדים טוענים כי ללא חוקה, רק היועמ"ש ובג"ץ מגינים על האזרח מפני שרירות לב של השלטון. היועמ"שית הנוכחית, בהרב-מיארה, מזהירה כי הפיצול יוביל לפוליטיזציה מלאה של התביעה הכללית ולפגיעה אנושה בשלטון החוק.
במאמר המוסגר נזכיר כי בעוד שבישראל מציגים את הפיצול כמהלך קיצוני, בעולם המערבי מדובר בסטנדרט מקובל.
בארצות הברית, למשל, ה-Attorney General הוא מינוי פוליטי מובהק של הנשיא, שמשמש כשר המשפטים וראש התביעה גם יחד. בקנדה ובבריטניה קיימת הפרדה ברורה יותר בין הייעוץ המשפטי לממשלה לבין ראש התביעה (DPP).
אלא שהמתנגדים לפיצול בישראל טוענים שהשוואה זו היא "זריית חול בעיניים". לשיטתם, במדינות אלו קיימת מערכת שלמה של בלמים: שני בתי נבחרים, בחירות אזוריות, ומעל הכל – חוקה יצוקה.
בישראל, הם מזהירים, הפיצול לא יוביל למודל האמריקאי, אלא למודל שבו הרשות המבצעת בולעת את הרשות השופטת ללא כל הגנה על האזרח הקטן.
פרק ח': מחדר הניתוחים המשפטי: המודלים שעל השולחן
שתי הצעות עומדות על הפרק: הצעת סער-בוסקילה ה"מרוככת", המעבירה לפרקליט המדינה רק את הסמכות הפלילית נגד נבחרי ציבור; והצעת רוטמן ה"רדיקלית", המפצלת את התפקיד לשלושה: יועץ ממשלתי, ראש תביעה כללית ומייצג בערכאות.
לפי הצעת רוטמן, היועץ ימונה ישירות על ידי ראש הממשלה ושר המשפטים, וחוות דעתו לא תהיה מחייבת. ראש התביעה הכללית ימונה באישור ועדת החוקה הפוליטית. עבור הקואליציה, זו החזרת המשילות; עבור המבקרים, זו הפיכת שומרי הסף ל"עורכי דין פרטיים" של השלטון.
בהקשר הזה ראוי להזכיר עד כמה כוחו הפוליטי ואולי הציבורי של רוטמן התעצם כתוצאה מהמאבק החוקתי.
לצד זאת, העימות הזה הוא לא רק משפטי, הוא אישי ויצרי. בחדרי הישיבות של הממשלה, המתח בין שר המשפטים יריב לוין ליועמ"שית גלי בהרב-מיארה הגיע לנקודת רתיחה. לוין רואה בה ירושה של הממשלה הקודמת וחסם לכל יוזמה של הימין, בעוד היא רואה בעצמה את קו ההגנה האחרון של הדמוקרטיה הישראלית.
הפיצול, במובן הזה, הוא הדרך של הממשלה "לעקוף" את האישיות המכהנת מבלי להזדקק להליך הדחה מורכב ובעייתי מבחינה משפטית. מדובר בשינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק עצמו.
פרק ט': הפיל שבחדר – נתניהו ותיק 4000
המשמעות המיידית של הפיצול נוגעת למשפט נתניהו. תובע חדש שייבחר יוכל לבחון מחדש את התיקים, לבדוק מדוע התנגדה התביעה לגישור ולבחון את סעיף השוחד שבו הטילו השופטים ספק. עבור תומכי נתניהו זהו תיקון עוול; עבור המתנגדים – זהו ניסיון בוטה למסמס את ההליך הפלילי.
פרק י': מבחן בג"ץ – האם המבצר האחרון יתערב?
גם אם החוק יעבור, גל עתירות יגיע לבג"ץ. אולם, עם רוב שמרני מתגבש בבית המשפט העליון, הסיכוי לביטול החוק נמוך מבעבר. האם בג"ץ יבחר להתייצב כחיץ אחרון או שיאפשר לממשלה לעצב מחדש את פני המשפט הישראלי? התשובה תקבע את עתיד המדינה לשנים הבאות.
אחרית דבר: לאן הולכים מכאן?
הפיצול המסתמן של מוסד היועמ"ש הוא הרבה יותר משינוי ארגוני במשרד המשפטים; הוא מסמל את המעבר של ישראל מדמוקרטיה המבוססת על מיתוג של "שומרי סף" חזקים וביורוקרטיה מקצועית, למודל של דמוקרטיה פוליטית שבה נבחרי הציבור הם הפוסקים האחרונים בכל תחום.
אם המהלך יושלם, היום שאחרי ייראה אחרת לגמרי: שרים יוכלו לקדם תוכניות בנייה, מינויים פוליטיים והסכמים תקציביים עם יועצים ש"באים לעבוד" ולא "באים לבלום".
מצד אחד, זה עשוי לשחרר פקקים של שנים במערכת השלטונית ולהגדיל את המשילות.
מצד שני, ללא עין מקצועית ומחייבת שתבחן את חוקיות המעשים, החשש הוא מפני גלישה לשחיתות שלטונית ופגיעה בזכויות מיעוטים שאין להם פה בחדרי הממשלה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של יום, השאלה שתישאר פתוחה היא לא מי מחזיק בכובע הייעוץ או התביעה, אלא מי שומר על השומרים.
0 תגובות