בריאיון מטלטל לתוכנית "פגוש את העיתונות" בחדשות 12, שיתף דוד קוניו בתהליך השיקום המורכב שעוברת משפחתו מאז חזרתו מהשבי. דוד, שנחטף מביתו בניר עוז יחד עם אשתו שרון ובנותיהם התאומות אמה ויולי, תיאר תחושה מצמררת של אדם שחזר מהקבר, פשוטו כמשמעו.
הוא סיפר כי כשחזר וראה לראשונה את הבית החדש ששכרה שרון, גילה כי המרפסת משקיפה ישירות על בית עלמין. שרון הסבירה לו כי בחרה במיקום הזה מתוך חרדה עמוקה: "התכוננתי לתרחיש הכי גרוע... רציתי להיות קרובה אלייך למקרה שתחזור לא בחיים".
בראיון הוא הדגיש כי האמונה הייתה הכוח היחיד שעמד לרשותו: "זה הרבה עבודה עצמית, המון להאמין, כי אין שום דבר אחר שמחזיק אותך שם חוץ מלהאמין שיהיה בסדר". דוד, המגדיר את עצמו כאדם שהיה מאמין מאז ומתמיד, מספר כי בשבי האמונה קיבלה משמעות קיומית: "הייתי מתפלל יומיום, בוקר וערב... שם זה ממש היה יומיום ובכי יומיומי".
התפילות הללו היו עבורו הגשר למשפחתו שמעבר למנהרות, בזמן שהתמודד עם טרור פסיכולוגי אכזרי מצד שוביו, שניסו לשכנע אותו שמשפחתו שכחה אותו וששרון כבר מצאה בן זוג חדש.
"בהתחלה הם אומרים לי ששרון עברה הלאה, פרסמו שהיא מצאה בן זוג חדש".
דוד המשיך ותיאר את ההשפעה ההרסנית של הטרור הפסיכולוגי הזה עליו בעודו בשבי: "בהתחלה אתה לא אוכל את זה, כמו שאתם לא הייתם אוכלים את זה. אבל עובר הזמן, ועובר הזמן, וזה ממשיך וממשיך, ואתה אומר, אולי זה באמת נכון. כשאתה נמצא שם בפנים, כל דבר הוא פי אלף יותר חזק"
החזרה הביתה לא הביאה איתה שקט מיידי. דוד מתאר מציאות שבה בנותיו, שהיו בנות שלוש כשנחטפו, מתקשות לעכל את נוכחותו המחודשת. הוא שיתף בכאב במשפט שאמרה לו בתו אמה: "אבא, אני לא מצליחה להתרגל אליך".
לדבריו, הבנות סובלות מחרדה נטישה עמוקה: "הן לא מצליחות להבין שאבא פה... אם אני יוצא מהבית ליום שלם ולא חוזר, הן שואלות את שרון: 'מה קורה? למה אבא לא חוזר? מה, הוא חזר לעזה?'". דוד מודה כי הוא חי עם תחושת אשמה כבדה על כך שלא הצליח להגן עליהן בשבעה באוקטובר.
במהלך הראיון שיחזר דוד את המפגש הקצר והמצמרר שלו עם יחיא סינוואר. הוא תיאר אדם בעל עברית רהוטה ש"ראו לו את הרוע בעיניים". "הוא מנסה לבוא ולדבר בצורה יפה, אבל... הוא פשוט לא אוהב אותנו," סיפר דוד.
עברית רהוטה ורוע בעיניים
דוד תיאר את המפגש עם סינוואר במנהרות כאירוע קצר, שהותיר בו רושם עמוק של רשע. סינוואר הגיע למקום בעיקר כדי לדבר עם חברו הטוב של דוד, ירדן ביבס. דוד העיד כי סינוואר דובר עברית רהוטה וכי "הוא נראה בן אדם אינטליגנט", אך הדגיש שזהו רק מעטה חיצוני: "אתה רואה את הרוע. יש לו רוע כזה שאתה רואה בעיניים".
לפי עדותו של דוד, סינוואר ניסה להפגין חזות מנומסת, אך הכוונות שמאחוריה היו ברורות: "הוא לא אוהב אותנו, הוא פשוט לא אוהב אותנו. הוא מנסה לבוא ולדבר בצורה יפה, אבל זה לא...". דוד סיפר כי בתחילה לא זיהה שמדובר במנהיג חמאס, ורק לאחר שסינוואר עזב, הוא הבין במי מדובר בשל ההתרגשות ויראת הכבוד שהפגינו כלפיו השומרים האחרים. המחבלים, שלא הבינו את דבריו של סינוואר (שדיבר בעברית), ניגשו לשבויים ביראה ושאלו בלחץ מה הוא אמר להם.
רגע של אור בתוך התופת היה המפגש עם אחיו, אריאל, ביום האחרון לפני השחרור. לאחר שנתיים של חוסר ידיעה אם אחיו בין החיים, נפגשו השניים בהאנגר חשוך לפנות בוקר. "זה ישר בכי היסטרי... קרסתי עליו... נישקתי אותו בכל מקום בגוף בערך, הסתכלתי שלא חסר לו שום דבר". דוד תיאר את החיבוק עם אחיו כחלום טוב שסוף סוף התגשם לאחר שנים של סיוטים.
כיום, למרות השבריריות והקושי לדבר על התופת, דוד מנסה להסתכל אל העתיד. כשנשאל איפה הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים, הוא ענה בחיוך נדיר: "ביבנה, נראה לי. במקום טוב".
0 תגובות