ארכאולוגים שחפרו באתר בפומפיי חשפו לאחרונה את אחד הסודות הגדולים שמאחורי העמידות יוצאת הדופן של מבנים רומיים עתיקים: תערובת בטון ייחודית שהייתה מסוגלת, באופן טבעי, לתקן את עצמה לאורך זמן.
המחקר, שפורסם בתחילת דצמבר בכתב העת המדעי Nature Communications, התמקד באתר בנייה שננטש בפתאומיות בעקבות התפרצות הר הגעש בשנת 79 לספירה.
אתר הבנייה נקבר כולו תחת שכבות עבות של אפר געשי, מה שאפשר את שימורו כמעט בשלמותו במשך כ־2,000 שנה. במהלך החפירות נחשפו חדרים עם קירות שלא הושלמו, ערמות של חומרי בנייה יבשים שהוכנו מראש, וכן כלי שקילה ומדידה ששימשו להכנת הבטון.
שיטת הערבוב המדויקת של הרומאים, שהעניקה לבטון עמידות יוצאת דופן נותרה עד היום בגדר תעלומה. הממצאים בפומפיי - עיר רומית עתיקה במחוז קמפניה שבאיטליה - חשפו כי הרומאים עשו שימוש בטכניקה המכונה “ערבוב חם”, שבה הוסיפו סיד חי למים, לסלעים געשיים ולאפר. התגובה הכימית שנוצרה חיממה את התערובת מבפנים ויצרה גושים לבנים של סיד, המכונים “ליים קלאסטס”.
כאשר מים חדרו בהמשך אל סדקים בבטון, גושי הסיד הללו התפרקו והתגבשו מחדש כקלציום קרבונט, חומר יציב כימית, תהליך שאיפשר לבטון לאטום סדקים ולתקן את עצמו באופן טבעי. כך הצליחו המבנים הרומיים לשמור על יציבותם לאורך מאות ואף אלפי שנים, למרות פגעי הזמן והטבע.
אדמיר מאסיץ’, פרופסור מהמכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT) ואחד ממחברי המחקר, סיפר לסוכנות הידיעות רויטרס כי העבודה באתר החפירה גרמה לו להרגיש כאילו חזר אחורה בזמן. לדבריו, החוויה דמתה לעמידה לצד פועלי הבניין עצמם, בזמן שערבבו והניחו את הבטון.
הפרופסור הסביר כי התגלית בפומפיי עשויה להציע תובנות חשובות גם לעולם הבנייה המודרני. בעוד שבטונים בני זמננו לרוב אינם בעלי יכולת תיקון עצמית, תכונה הנחשבת חיונית יותר ויותר בעידן של חיפוש אחר תשתיות עמידות, חסכוניות וידידותיות לסביבה, העקרונות שנחשפו בטכנולוגיה הרומית העתיקה עשויים לסייע בפיתוח בטונים חדשים, עמידים יותר ובעלי טביעת פחמן נמוכה.
0 תגובות